אשה
טל רעות
-
"לפעמים אני ריקה מצבע, כמו ציור על מדרכה אחרי גשמים, ויודעת שעכשיו הרגע, להוליד מילים"
(אחינועם ניני)
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] בדרך כלל אני נהנה לקטול את טל רעות אבל הפעם זה עשה לי את זה [ליצירה]
- [ליצירה] יפה מאוד! הבעת הפנים שלה מעניינת - יש בה משהו מההעזה וההתרסה, אבל העיניים רציניות, מביעות מעין בגרות של מי שעבר דברים קשים בחיים. יש לה כח ומשיכה, לאישה הזאת. יפה לך! [ליצירה]
- [ליצירה] מרשים [ליצירה]
- [ליצירה] מקסים... המטפחת נראית לגמרי אמיתית!!! באיזה סוג צבעים זה? [ליצירה]
- [ליצירה] זה מדהים!! היא מביעה כל כך הרבה! מין יאוש, מעורב בשיעמום, וצחוק מעורב ברצינות. האף והצוואר מעולים, אבל הכי הכי אהבתי את הפה. פשוט מצויין!! [ליצירה]
- [ליצירה] אני חושבת שיש משהו מרתק בבחירת הנושא שלך כיוון שנשקפת כאן אוטנטיות עדתיית בשילוב עם אוטנטיות דתית מאוד אהבתי את הרגישות בה ציירת את הבגד (שבעיניי מצויר ברמה גבוהה הרבה יותר מפניה של האשה) הציור מזכיר לי ציוריי ארץ ישאל,ציורי תנ"ך מן האוסף שקיים במוזאון י-ם ציפורה של משה, אשת מדבר נועזת,פשוטה,ואם זאת מישירה מבט מעורר סימני קריאה וסימני שאלה מעניין צחית [ליצירה]
- [ליצירה] למתקרבת: לאתיופים אין אף רחב. (אמנם לשחורים בד"כ יש- אבל לאתיופים אין. פוק חזי) לטל: ציור יפהפה.. [ליצירה]
- [ליצירה] מקסים איזה מבט חודר אפרת [ליצירה]
- [ליצירה] וואו. ענק. מרשים. מדהים. אהבתי. [ליצירה]
- [ליצירה] ראיתי פעם סרט על שניים שאנסו ילדה קטנה בת מיעוטים בארה"ב ממוצא אפריקני ואז האבא שלה ירה בשניהם ויש לו משפט וכל הסרט הוא בעצם דרמה משפטית שמבררת את הקיפוח שיש בארה"ב.בכל אופן,בנאום הסגירה של המשפט לפני פסק הדין,העו"ד של הנאשם (הנאשם שחור והעו"ד שלו לבן)עושה למושבעים תרגיל ואומר להם לעצום עיניים ומספר להם עם פרטים מזויעים את מה שקרה לילדה ובסוף הניאום הוא אומר להם: "ועכשיו תדמיינו שהילדה לבנה". וזו היא שורת המחץ. ודי לחימא ברמיזא... אשמח לדעת מה היה שם הסרט אם מישהו יודע כי אני לא זוכר... [ליצירה]
- [ליצירה] . זה פשוט מדהים! אבל ממש ממש ממש. כמה כשרון צריך בשביל לצלם ככה. [ליצירה]
- [ליצירה] . והחוסר-מסר לא מטריד אותי. יותר מציקה לי השאלה: ממתי לוקח יומיים לארוז? כאילו... י-ו-מ-י-י-ם-?????????????????????????!!!!!!!!! והשאלה מתגברת כשמודעים לעובדה שהעומד לפנינו שייך למגזר הזכרי. אם הוא היה איזה צפונבונית שצריכה לארוז את כוווווווווווווול המלתחה שלה והאיפור- הייתי מבינה. אבל מה כבר יש לו לארוז- מברשת שיניים? אכן שאלה קשה ונוקבת... [ליצירה]
- [ליצירה] . ליצנית יקירתי (אני מתגעגעת אליך!)- אני ממש מסכימה עם מה שכתבת, אני חושבת שזה דבר שהבנתי רק השנה וברוך ה' אני בתהליכים לצאת משם. הדמיון מקסים ואני לא מתכוונת לותר עליו אבל אין בו מקום לסביבה האמיתית שלי- וזה מה שקשה. [ליצירה]
- [ליצירה] זה יפה. מסוג המילים שנכנסות מיד למקום השמור שבפנים. עוקפות את כל המחסומים, ונוגעות. (וכמה טוב שסוף-סוף יש מילים לתחושה הזו המוכרת) [ליצירה]
- [ליצירה] פשוט יפה ועצוב [ליצירה]
- [ליצירה] שמן על בד. מישי- התחלתי את הציור לפני כמה חודשים אבל לא היה לי כח להמשיך אותו, אז נטשתי אותו לאנחות עד שהתחשק לי. [ליצירה]
- [ליצירה] . אני כבר מתארת לעצמי איזה מן ילד היית. בטח היית מהשדונים האלה שכל היום מביטים סביב בעיניים סקרניות ותחמניות ומחפשים במה אפשר לגעת ולחקור ולהחביא ולשחק ולפרק וכו' ושתמיד מלאים במן רוח פרצים כזו שלא נותנת מנוח לאנשים סביבם (היו לך נמשים? כי תמיד הלחיים שלהם זרועות נמשים שובבים) ותמיד הם מסתובבים בשיער פרוע ובגדים מרושלים ובדחף עצום להפגש עם משהו חדש. והכי חשוב- ברגע שאחד מהמבוגרים מניח עליהם עיניים בדיוק כשהם עסוקים בתעלול נוסף- הם מעלים על פניהם ארשת תמימה וטהורה כזו והם נדמים כילדים ציתניים ביותר שכל מאווה-ליבם הוא שהוריהם ישבעו מהם נחת. וכמובן שהמבוגר מחייך אליהם מדושן עונג ומחפש קרבן אחר. (ושניה אח"כ הם חוזרים אל מעלליהם). [ליצירה]
- [ליצירה] . דנה- הדברים האלה לא מיותרים בשלב ה'נַעַרי' של החיים אך מגיע זמן בו הנפש כבר בשלה לשלב הבוגר יותר והרגש רוצה להרעיף עצמו על המקום שנכון לו עכשיו. בשלב הביניים הזה בו הרצון הבוגר עטוף בחיצוניות הבוסרית עדיין- הרגש מתבזבז (בין היתר) כי הוא כבר לא מסתפק בדברים בהם מימש עצמו בעשרים השנים האחרונות אך זה הדבר היחיד שהוא מכיר. כמובן עד שההוא יבוא ויאמר וערוגית- אני לא חושבת שזה גורם לאדם להיות פחות שלם, רק קצת מבולבל. [ליצירה]
- [ליצירה] אוה. היא בהחלט לא תרצח אותי. בעיקר בגלל העובדה שלה אין זמן לשבת ליד המחשב ואני זו שאכניס את השירים שלה.... שרה לידך???? תמסרי לה ד"ש ענקי ונזיפה. [ליצירה]
- [ליצירה] . כמה שהפלאת לכתוב את הלילות האלה. ודוקא בלילות שלא קורה דבר יש באוויר את התחושה הזו שמשהו מרגש הולך לקרות ומחכים לו ומחכים והוא לא מגיע ובשלב מסוים אני אוחזת בפלאפון ועוצמת עיניים ובכוונה עצומה מנסה להעביר טלפתיה לאנשים שאוהבת- שיתקשרו. וגם זה לא עוזר. ואז הולכת לישון. וכמובן שבלילות הללו, כמו להכעיס- לא מצליחים להרדם. אוף. אני שונאת את זה. [ליצירה]
תגובות