היא צוחקת
מניפה של כוכבים
שאורם נוגה
גם אחרי שהם
כבים
היא מחייכת
קשת בענן
שכל שבע מסילותיה
בוהקות
בלובנן
היא הולמת בי
מטר זיקוקים
שאת שמה על לוח
השמיים
חוקקים.
כי בשמיים היא.
אבל הביטוי "צוחקת כוכבים" נולד משמיעה לקויה של השורה "את קוטפת כוכבים" (כשזה עמוק, עמוק...).
ול-moonlight: אכן, מר, מר מאוד, שכל הטוהר הזה רחוק ממני כרחוק שמיים...
[ליצירה]
צר לי לאכזב...
אבל הביטוי "צוחקת כוכבים" נולד משמיעה לקויה של השורה "את קוטפת כוכבים" (כשזה עמוק, עמוק...).
ול-moonlight: אכן, מר, מר מאוד, שכל הטוהר הזה רחוק ממני כרחוק שמיים...
[ליצירה]
לזר
אתה בהחלט מובן.
אבל זה מה שיפה בעיניי בעולם הסיפורים. כבלי המשיכה אינם קיימים כאן, ואנו רשאים לעוף כאוות נפשנו. לא במשוגעים עסקינן? מדוע? אנשים נורמליים יש לנו מספיק בחיים הסובבים אותנו. בשביל זה אין צורך ליצור.
ובעזרת אותם משוגעים אנו יכולים גם להבין, אם נסיר את ההקצנות, מה לא בסדר בחיים שלנו.
[ליצירה]
טעות בידך
לא, ידידי, אתה טועה. את ההשראה לא קיבלה רחל מההרים ומהכנרת, אלא מהגעגועים אליהם. הרקע לשירים הוא בעיקר חדר מתפורר בבית חולים, הו, כמה לא מרנין.
(ועיין בשירי 'קינת רחל', שם, שם)
[ליצירה]
הרעיון בעיניי פשוט
אירוניה קיומית במיטבה.
רחל אינה יודעת שנגזר עליה למות בדיוק ברגע שבו יהיו לה 'בנים'. אולי אפילו אפשר לומר שכל יום שחולף עליה בעקרות, מאריך את חייה. והיא מוציאה מפיה משפט שמתברר כמופרך כל כך: בלי בנים אני מתה. הו לא, רחל: בלי בנים את חיה.
[ליצירה]
לעופים
לעופים -
בעיקרון, אתה צודק. אני מסכים כמעט עם כל מילה.
אני לא חושב שהשיר הזה מפאר ומרומם, גם אם הוא לא ממש מביע ביקורת. ניסיתי לקחת תמונה שקיימת או לא קיימת במציאות, ולהציג אותה בפניכם. עיקר האפקט של השיר הוא בעיניי - כפי שביטאתי בכותרת שנתתי לו - יצירת הניגוד בין התוכן הזוועתי לבין המשקל הילדותי-משהו, המתרונן. ניגודים כאלו מעוררים בי מחשבות, תשומת לב הן לצורה והן לתוכן.
הניגוד המזעזע הזה בעצם מקיף אותנו כל הזמן. למשל כאשר הטלוויזיה סוחרת במוות: היא מציגה בפנינו מהדורת חדשות מדממת במיוחד, שנקטעת באמצעה במקבץ פרסומות. ואחר כך באים במאים, לוקחים תערובות של רצח ואימה ורוקחים מהן להיט קולנועי שובר קופות. השיר דנן מנסה לרקוע על המסך הקצנה של ההתנהגות הזו. הנה, ניקח אירוע סופר-טראגי ונעשה ממנו מחזמר. למה לא.
תגובות