[ליצירה]
לי זה לא קרה (או שלא ראיתי)
אבל קרו לי דברים אחרים
שפתאום מצאתי עצמי בתוך דף יוצר של מישהו אחר בכלל,
אבל כל פעם (כי זה קרה מספר פעמים) התרעתי על כך ופניתי לתיבת הפניות וזה הסתדר.
אמילי
[ליצירה]
כשנשמעה צפירה
הגוף שלי לא נשמע
קפץ מהכיסא
בבעתה
מוח משונה קרטע
שאל אותי: "מה קרה?"
ובשנייה הבאה הבנתי
שהוא אולי לא קולט בכלל
את כל מה שאירע
מלודי אמילי
[ליצירה]
לקריאתי,
כלל וכלל לא הזוי אלא מסודר מאוד.
מבנה מוכר של מְסַפֵּר שמתחלף בגוף ראשון, מפי הדמויות.
כאן שתי דמויות
האחת אחות העובדת במחלקה הסגורה ומטפלת בחולי נפש
השני, עובד סוציאלי המטפל בעבריינים, נוער עברייני, ששם לו מטרה להציל אותם מתוך הפשע.
דרך חליפת המחשבות והרהורים של הדמויות
הן מתעצבות בידי הסופרת וביד אמוּנה.
וברקע המחשבות- מבט על החברה, על שולי החברה בעין רגישה.
והמוטיב הַשּׁוֹרֶה על כל הסיפור היא הבדידות הסוגרת על אדם,
בדידות האדם התלוש באשר הוא.
ועולה גם השאלה מי הוא המשוגע.
הסיפור מסתיים בשאלה אופטימיות
לגבי שתי הדמויות לקשור אותן זה לזו.
משפט מייצג גם לגבי כל החברה כולה.
מסכימה,
אני חושבת שהסיפור מצויין.
תודה,
אמילי