היא דפדפה בעיתון בידיים רועדות, מחפשת בעיניה את המודעות הקטנות ההן של נותני השירותים. גינון, חשמל, מחשבים- -אם מישהו מבין מכריה היה יודע. הם הרי לא מעלים על דעתם. היא תמיד מלאת אנרגיה ושופעת אהבה וחום אנושי לכולם. זמינה עד השעות הקטנות של הלילה ותגיע לכל מקום ובכל זמן אם תדע שזקוקים לה. וזה לא שהיא מרגישה מנוצלת. היא יודעת שהם שם בשבילה, אבל היא לא מסוגלת לפתוח את סגור ליבה. להתפרק למולם. לאבד שליטה. היא רפרפה על פני המודעות. מתקשה למצוא ניסוח שנראה לה מתאים. לפתע נחו עיניה על מודעה קטנה: גבר אמין, עם ידיים ולב מזהב יעשה מה שתבקשי. "מה בדיוק את חושבת שאת עושה", גערה בעצמה, וסגרה את העיתון . "ואולי," התרככה, "אולי פעם אחת תחרגי ממנהגך, ואל תחשבי. פשוט תתקשרי." היא עצמה את עיניה. "את פשוט לא נורמלית" הבליחה בתוכה המחשבה תוך כדי חיוג, ובדיוק כשרצתה לנתק- - "ערב טוב" נשמע קול גברי מהצד השני. "אמממ...ערב טוב" לחשה. "מה אני יכול לעשות בשבילך?" שאל ורויטל הצטמררה. "אא.. .אני... אממ... נראה לי שזאת טעות, כי חשבתי...אולי..." "אל תדאגי" אמר ברוך, "לאט לאט. בסדר חמודה?" היא נשמה עמוק. "אממ..טוב, רציתי לדעת..." אמרה והשתתקה. "רצית לדעת מה, חמודה?" ניסה לדובב אותה. היא נאנחה. "רציתי לדעת כמה זה עולה. זאת אומרת...מממ..רק הנוכחות. שלך, זאת אומרת. לשעה נגיד..?". "זה תלוי" השיב, "בין 400 ל-700 שקלים." היא השתתקה שוב. כל כך הרבה כסף. כל מה שתכננה לחסוך החודש לטיול הגדול שלה. ובכל זאת. הכתפיים שלה צרבו. והפנים שלה כמהו להחפן. אכשהו, עם כל הגברים שהיו לה, מעולם לא חובקה. תמיד חיפשו בה משהו אחר, והיא, כל כך הזדקקה ללכת לאיבוד בתוך זרועות שיעטפו אותה- - "את שם חמודה?" שאל. "מממ כן. אני כאן." תישארי בפוקוס, פקדה על עצמה. תתייחסי לזה כמו לעזרה ראשונה. S.O.S. טיפול נמרץ. תהיי עניינית. " איך קוראים לך?" שאלה. "ירון" "מממ.. זה השם האמיתי שלך? "כן, חמודה" "אממ ו...מתי נוכל להיפגש, זאת אומרת, אם יש לך זמן?" "מתי שתרצי " "ואני יכולה להחליט, מה יהיה בשעה הזאת נכון?" "ברור חמודה" "קוראים לי רויטל" אמרה בכבדות. ואני ממש לא חמודה, לחשה לעצמה. "מה?" שאל "לא חשוב" נאנחה. "מחר ב- 18:00 זה בסדר?" * את בחורה מטורפת, שיננה לעצמה שוב ושוב. פשוט בחורה מטורפת. היא נסעה לפי ההנחיות שנתן לה לדירה ברחוב צדדי בתל אביב, מתעלמת ממלחמת העולם שהתרחשה בתוכה. "באשר אבדנו, אבדנו" לחשה וצלצלה בפעמון. הוא פתח לה את הדלת וריח הקטורת והנרות טשטש אותה מעט. "שלום רויטל" אמר בנועם, והיא נדה בראשה. "אני קצת מסוחררת" אמרה ונכנסה באיטיות. "בואי, שבי כאן" החווה בידו על הספה, "תנוחי קצת". "אין צורך, זה בסדר, תודה". את לא יכולה להתפרק עכשיו, בחייאת רויטל. קחי את עצמך בידיים. "להביא לך משהו לשתות לפחות?" שאל ופנה לכיוון המטבח. "אולי כוס מים, תודה". היא גמעה את המים במהירות, כאילו ניסתה לכבות איזו אש שבערה בתוכה. "מה אני יכול לעשות בשבילך?" שאל ברוך לאחר שהניחה את הכוס הריקה על השולחן. "אני..אא.." היא נעצה את עיניה ברצפה ובלעה את רוקה. " אממ...אני רציתי ש.. אם לא מפריע לך.. אה... זה נשמע קצת מוזר, אני יודעת, אבל הסיבה שבאתי. .כאילו, מה שרציתי זה.. חיבוק. שיחבקו. אותי, זאת אומרת אתה. אם זה בסדר...". היא לא העזה להסתכל בפניו. אני נשמעת מגוחכת לגמרי, אמרה לעצמה. הוא בטח חושב שאני חולת נפש שברחה מ- - - שטף תמונות ומחשבות מעורפלות הציפו את מוחה, מנציחות את הכאוס הפנימי שלה. לפתע הרגישה זוג ידיים רכות, מקיפות אותה בעדינות. הוא התקרב מעט, והפנים שלה, כמו מצאו את מקומם הטבעי בשקע שבין הזרוע לחזה. "ככה זה בסדר?" שאל, ורויטל נרעדה. כמה הודתה לו בליבה שלא שפט אותה. שלא גיחך. שלא נתן לה להרגיש פתטית. כמה חיכתה להיות חבוקה. כ"כ הרבה זמן, ועכשיו.. נדמה היה לה שגופה מחוץ לשליטתה. כמו הר געש שצובר וצובר וצובר ולבסוף מרעיד את השטח שניה לפני ההתפרצות. היא בכתה דקות ארוכות על הבדידות שכמו נכפתה עליה. על חוסר היכולת להזדקק. על חוסר האונים. והוא שתק וחיבק אותה בחוזקה, מקווה שלא תתפרק. * הצליל החזק שבקע מהפלאפון החריד את השקט והודיע שהשעה הגיעה לסיומה. היא התנתקה ממנו במהירות, כמו התעוררה בפתאומיות מחלום. "מזל שכיוונתי את השעון", אמרה בנימה מתנצלת, וזינקה לעבר התיק. היא השתיקה את הנייד והוציאה מעטפה לבנה. "זה בשבילך, כפי שסיכמנו" ניסתה לשוות לקולה טון ענייני. היא לא העזה להביט בו. "תודה", לחשה במהירות, ונמלטה משם. * כשנסעה בדרך חזרה, הרגישה שוב את הצריבה המוכרת שדקרה בזרועותיה. כאב פיזי ממש. לא ככה דמיינה את זה. נדמה היה לה שלא חובקה כלל. זה היה מסוג החיבוקים שלא נשארו והיא בעצם רצתה חיבוק אחר, מזרועות אחרות. חיבוק שנשאר לעטוף הרבה אחרי שהזרועות הוסרו. חיבוק שיעטוף לה את הלב, לא רק את הגוף. זה מה שהיא צריכה. והיא ידעה שהזרועות האלה, חייבות להיות של איש אחד קרוב. איש שיוכל לחבק, כשהכתפיים יצרבו שוב. ושיסכים שהיא תחבק חזרה.