אני רואה אותך טרוטת עיניים, עם שני ילדייך בגן השעשועים. יוני כבר גדול, הוא מתרוצץ בין המתקנים, ואינך צריכה להשגיח בו כל הזמן. מדי פעם הוא צועק לך: "אמא, תסתכלי!" וקופץ מאיזה גובה מפחיד או עושה איזה תרגיל על הטבעות. אבי הקטן יושב לו בשקט על הנדנדה, ואת מנדנדת אותו נדנודים איטיים. "אמא, יותר מהר!" הוא אומר לך, ואת מגבירה מעט את עוצמת הדחיפה, וחיש מהר חוזרת לקצב הקודם. אני רואה אותך במשרד עורכי הדין, את מתמחית חדשה שם, ניירת רבה ושליחויות טכניות מנת חלקך. את יודעת, שככל שעבודתך תהיה יותר מהירה ומושקעת, כך תזכי לעשות יותר עבודה אמיתית, כלשונך – לשבת עם לקוחות, לסייע בייצוג בבית המשפט וכו'. אז את עובדת קשה ומעריכים אותך. ושוב זה קורה. המטפלת של אבי מתקשרת אלייך ומספרת שיש לו חום, צריך לקחת אותו הביתה. או הגננת של יוני מתלוננת שוב על עוד התקף בכי ועצבים שהוא נתון בו לפרקים, ושהסייעת שלו כבר הרימה ידיים, וגם היא לא יכולה להשקיע את כל תשומת הלב שלה בילד אחד מתוך שלושים (ואת נזכרת שרצית לרשום אותו לגן אחר שבו עשרים ילדים אבל לא היה לך די כסף), אז בבקשה לבוא לגן כמה שיותר מהר. ואיך שאת מניחה את השפופרת, כבר כל עורכי הדין והמתמחים בוהים בך, במבט של "תרשמי על פתק עד איזה עמוד במסמך הגהת, ואנחנו נמשיך משם". את אוספת בזריזות דמומה את חפצייך ונוסעת לאסוף את הבן. זה כבר כמה חודשים, מאז שרָני לקח את החפצים שלו, ושכר לו דירה בזכרון. הוא אמר לך שהוא עדיין מאוד אוהב אותך, אבל מה לעשות, הוא מרגיש שהוא צריך זמן לעצמו. זה קרה אחרי פרק זמן לא קטן – אולי חודשיים, אולי יותר – שהאוויר ביניכם היה כזה שקט וחיוור, שאמרת לעצמך שכבר אין מה להפסיד, אולי יֵצֵא מזה טוב. אני לא חושב שתיארת לעצמך שהמצב הזה יימשך גם עכשיו, ואני לא יודע איך היית מגיבה אז אם היית יודעת. באחת הגיחות שלי לזכרון, ראיתי אותו, מחויך משהו, משוחח עם חבר. כשמבטינו נפגשו, משהו בחיוכו השתנה (ואולי סתם דמיינתי). לא נראה לי שהוא ידע שאני מודע לעניין. מודע עלק. כל מה שאני יודע זה מראייה מבחוץ, שברירי עובדות, לא מעז לדבר על זה, לא אתו, לא אתך, לא עם אף אחד. אני מקווה, מתפלל, שזה ייגמר מהר, שהוא ימצא את עצמו, שהוא יגיע לאיזו מנוחת נפש שתאפשר לו לחזור הביתה. אלייך. אל הילדים. אל עצמו. אבל אני גם כועס עליו. מאוד. וזאת הסיבה שאחרי השלום החטוף שהחלפנו הגברתי צעדים ונעלמתי משם. כי ברור לי שהסיפור הזה לא יכול להיות הפוך – שתרגישי שאת צריכה פסק זמן לעצמך, בלי הילדים, בלי רני, שתתחפרי לך בקונכיית-עצמך ותניח אותו לגידול הילדים ולפרנסה. פשוט לא יכול להיות. האינסטינקט הנשי שלך לא יאפשר לך את זה. ואם הוא יקרא את זה – והוא לא, כי עסוק עכשיו בעצמו – אבל אם הוא יקרא את זה, אפילו אם הוא לא ינחש שהכוונה אליו, הוא בוודאי יאמר שאני רווק, ואני אפילו לא מתחיל להבין מה זה להיות נשוי, ושלפעמים – זה לא אידיאלי אבל אין ברירה – צריך לקחת חופשה מהאשה ומהילדים, גם כשהעיתוי קשה ומעצבן, וכשאני אתבגר מהתפיסות הילדותיות שלי של נישואין אולי אז אני אבין וגם זה לא בטוח. אבל מה לעשות, זה המונולוג שלי ואלה מלות הסיום שלי: נכון, אני רווק וכל מה שיש לי מנישואין זה רשמים מהצד. אבל, כבן עשרים ושתים, שדווקא היה רוצה להתחתן, אני משתדל למצות את צרכיי הרווקיים בכך שאני מרשה לעצמי לעתים להסיר מעצמי מחויבויות, להוציא את עצמי לטיול מהיום למחר, בתזזיתיות כיפית. ומאידך, אם אחד מתלמידיי, שאני מלמד משנה וגמרא, כדי שיתקבלו לבתי הספר המתאימים להם בשנה הבאה, ירצה ללמוד אתי, אני אעשה את כל המאמצים האפשריים כדי לא לבטל שיעור. כי הם אני.