הרופא עיין בצילום הרנטגן, פיהק אליי ואמר: יש לך נקע. שימי תחבושת אלסטי… "לא! לא! לא! צעקתי בתוכי. אתה לא יכול לפטור אותי בנקע. בחייך, תן לי משהו. שבר, סדק, מבנה עצמות חריג. גידול, העזתי אפילו לקוות. אבל הרופא רק המהם משהו בדבר העובדה שיש עוד אנשים בתור שסובלים מבעיות קצת יותר חמורות ממני. נאנחתי בהשלמה ויצאתי. ת-א-מ-י-ד אני נדפקת. אף פעם לא אחטוף משהו רציני שישבית את יכולת התפקוד שלי ויתן לי חודש מנוחה בבית חולים או משהו. תמיד ידובר בעניין זניח למדי שאין לו שום תרופה זולת הזמן (שמשום מה מתעקש לדלג על הלב שלי בתוכניות הריפוי שלו). אבל כמה זניח שיהיה בהגדרתו הרפואית, כך יעיק בחיי היומיום באופן בלתי נסבל. הנה הנקע שלי. לכאורה, סתם ביש מזל שגרם לעצם לזוז ממקומה. למעשה, עשרות שינויים בתוכנית שמצריכים התקשרות לכל הנוגעים בדבר וסקס אפיל שצנח לדרגה של בננה מעוכה. * אימא משכה אותי באוזן לצילום רנטגן על אף שהסברתי לה שוב ושוב שאין סיכוי שמדובר ביותר מנקע אדיוטי שתוקע לי את סדר היום. חיכיתי בתור במכון ההדמיה עם ילד שהחליט להוציא את אימא שלו מדעתו, ושלוש נשים שחיכו בהתרגשות לבדיקת האולטרסאונד הראשונה. לא ברור לי איך, לאחר צפייה של 10 דקות בילד המצווח ששפך לאמו את כל תכולת התיק, נותרו שלוש ההריוניות עם חיוך זחוח על הפנים. "never underestimate the power of denial" מלמלתי לעצמי את משפט המחץ מהסרט "אמריקן ביוטי" והחנקתי גיחוך. * "תמר ראם, גשי נא לחדר 254" הרעימה מערכת הקריזה. דידיתי לאיטי, מתעלמת משלוש הנשים שנעצו בי עיניי עגל חסרות הבעה, שעה שליטפו את בטניהן התפוחות. "שוכבת על מיטה ווקשה" ביקש הרנטגנאי במבטא כבד. הוא סובב את הרגל שלי לפוזה לא נוחה והניח מעליה שמיכת עופרת שאיימה לשתק את יכולת התחושה שלי מעתה ועד עולם. "לא זזה ווקשה" הוא מורה לי, והולך להקליק על כפתורים ולרגע הרגשתי שנגעתי בתהילה. זה הרי הכי קרוב לבוק שיהיה לי אי-פעם. * בתום הצילומים, אני נשרכת לחדר ההמתנה ומחכה בחוסר סבלנות לשקית ניילון שמעוצבת כמו חללית ועתידה לחרוץ את גורלי הידוע מראש. אימא מתקשרת שוב ושואלת אם כבר הגיעו התוצאות כאילו מדובר בהגרלת הלוטו, ולפני שאני מספיקה לפצוח איתה בויכוח סוער, אני נקראת לגשת לדלפק. הפקידה שכפי הנראה חרתה על דיגלה "בלונד כדרך חיים", דוחפת לי ליד את הצילומים. היא מחתימה אותי שאכן קיבלתי אותם ושואלת לקונית אם אני זקוקה לאישור לבית הספר. במקום לקבל את המחמאה, אני מסננת לעצמי בעצבים שאם כבר הייתי צריכה אישור זה היה לעבודה, מה שלא רלוונטי כרגע בשל היותי מובטלת ושכנראה בקורס מזכירות רפואית דה-לה-שמטע שהיא- - - - "צריכה או לא?" שאלה הרפואית שוב. "לא, תודה" עניתי בנימוס, מתעלמת מהשדים בפנים שקוראים לי למשוך את הקוקו המחומצן עד שייצאו השורשים השחורים. * היציאה מהמשרד הממוזג לרחוב המהביל באיטיות של צב עם קלקול קיבה, עשתה שמות בבלוטות הזיעה שלי. כולן פעלו בשיתוף פעולה מרשים ותוך שתי דקות נראיתי כמו בקבוק קוקה קולה מהפרסומת, רק בלי הרעננות הנלווית (שלא לומר גבר מסוקס ששותה אותי). כשסוף סוף הגעתי למשרדו של הרופא, שם חיכתה אימא שלי בסבלנות מופתית, כבר נראיתי כמו נייר סופג שמיצה את עצמו. לפחות המזגן קיבל את פניי במשב אויר קריר, וצינן קמעא את הרצון שלי לשרוף לאלתר את כל בתי הספר למזכירות רפואית באשר הם. * בדיעבד הסתבר שהצינון היה זמני, שכן אימא שלי והרפואית התורנית (למה הן כולן צובעות לבלונד מזעזע? זה חלק מתנאי הקבלה?) העבירו דאחקות על הנקע, כמו לא הייתי מדוכאת ממנו מספיק. "העיקר שזה לא משהו רציני" ספקה אימא כפיה "תוך כמה ימים זה יעבור" המשיכה לדרוך על היבלת. "מקסימום תתאמני בדידוי למרחקים קצרים" ניסתה הרפואית להפגין סוג של חוש הומור ואני מרוב תסכול, מסמנת לעצמי ברשימת המטלות של "אחרי הנקע" להירשם לקורס רוצחות שכירות. לפחות שם תנאי הקבלה זה שיער שחור ואגרסיות מודחקות. אני אתקבל בטוח. עצם המחשבה מרחה לי סוג של חיוך על הפנים, והרפואית ספקה כפיים מצוידות בציפורניים מלאכותיות בגוון מוזהב ואמרה "העיקר שהצלחתי להעלות לך את המצב רוח". חייכתי לעברה בלבביות ועיינתי היטב בשם שהופיע על התג שענדה. בטח יתנו לנו לבחור את הקורבן הראשון כחלק מהסטאז', לא?