[ליצירה]
דימוי מקסים: "דלתותיי פתוחות גם בהיסגרן" הנמצא כמוטיב לאורך השיר.
ובהחלט ניתן להזדהות עימו.
דלת היא נקבה לכן בהיסגרן ולא בהיסגרם.
אם כיוונת לסגירת הדלתות.
יש עוד מקומות הדורשים הגהה כגון הדוגמה שהבאתי מעלה.
חג שמח
אמילי
[ליצירה]
והכותרת טובה בעיני
אכן הפלגת רחוק, אל הכנרת שבי...
במבט מסוים הזכיר לי את "כל הארץ פערים" שלך.
כאן הפער בין הקולות והברקים של סיני לבין קולות הנקישה על הדלת (ואפשר גם דלת ליבנו, אם נשאר צמודים לקולות סיני), בין הכרזות בראשי הרים לבין הקשב להושטת ידיים מבקשות...
למעשה, פעימת פנים-חוץ שבחיינו.
נגע בי מאד
כנענועי תינוק בזרועות אימו
כּנרת
[ליצירה]
מענין מנין הציטוט שהבאת...
זה מוכר לי בהקשר של ברכת האילנות:
(ברכות דף מג עמוד ב)
שולחן ערוך אורח חיים סימן רכו סעיף א
היוצא בימי ניסן וראה אילנות שמוציאין פרח, אומר: בא"י אמ"ה שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם;
נוגה משהו, ידיים מושטות, לא פוגשות יד אחות,
ועם זאת, להט השקיקה לא פג.
מאחר ועבר זזזזזזמן, אני מקוה שהאבק אכן נותר
בצידי הדרכים,
ושכל הזרעונים
כפירות נלקטים.
כּנרת, אוספת
[ליצירה]
אשר לא תכלה לנצח
אולי גם קצת משל על נפשנו ואלוהים, נפשנו הכוספת לבוא עדיו אך יודעת שהיא כמו המים "רוצה להגיע למקום שלא תזכה בו לעולם"
כשבאה עדיו - נסתר הוא מהאדם אך בעצם אולי גם נסתר ממנה (חרגתי קצת המסיפור?)- כשמשעבד האדם את אלוהיו לחייו הקטנים נשאר הוא ריק, כמו טרגדיה יוונית אולי אך גם כמו החיים האמיתיים והאדירים אשר בם תמיד ישאר אלוהים נסתר, מצוי תדיר לשאיפתנו אשר לא תחדל לרגע, לכיסופינו אשר לא יספרו מעוצם
[ליצירה]
רוקמת בניין אחרון
מעבר ל"הפתעה" שבסוף ומעבר לשלומית המזדקנת המחכה לסוכת שלום... שמעתי בלי קשר לשלומית כמה תווים עדינים ויפים.
סיפור על אשה המנסה בידיים שבריריות לרקום לה בניין עדין, היא פועלת כמו מקשיבה לצוואה, צוואתה האחרונה, ממשיכה בדבקות רכה למרות הכפיפות האיטית, ההזדקנות, הכאב- עד אשר זה כבר לא כואב, כבר לא- בפעם האחרונה (הוא לא יחזיק מעמד עוד שנה) מקימה היא את נווה הרעוע כדי שתוכל למצוא משכן לרסיס התקווה והיופי שעוד נשאר בליבה, משכן לכמיהה ענוגה אדמדמה ורוטטת -יחידית אשר עוד נותרה בין כל מטחי עולמנו, לבנות לה משכן כצוואה אחרונה ואחר כך לחכות... לידום... לחכות...
הדס, זה היה סיפור מקסים, יש לך כתיבה מיוחדת שאני מאוד אוהב.
[ליצירה]
לקופץ לגובה
הילדים האלה (שהם אנחנו) מבכים על אובדן ה'אלוהים' שלהם, על אובדן התמימות, על אובדן האמת, על אובדן התשוקה לידיעת האמת, לידיעת מה שה' אלוהיך רוצה מעימך. כמו הנשים האלה שביכו על אובדן האל שלהם (ודרך אגב יש בהבנה השטחית של הנבואה משהו אלילי, אני מקווה שרק בהבנה השטוחה ושישנה הבנה מעמיקה. למדתי על זה הרבה וגם אצל צדיקים חכמים ופילוסופים זה נשמע בסופו של דבר כהזיה, כהמצאת אנוש. מי יתן ואתבדא.)
אך האם מה שאתה אומר זה שזה היה חלק מהעבודה זרה לבכות עליו ולא בכי של אנשים שאיבדו את אלוהיהם?! אם כן אז לא ידעתי.
אבל זה נשמע נחמד בכל מקרה.
[ליצירה]
תודה על התגובות. אמילי- אשמח לשמוע מה זקוק להגהה
[ליצירה]
[ליצירה]
יאיר
אולי תקרא ליצירה- 'מה שיקרה הלילה'
שיר כואב ויפה, 'עכשיו הכל כבר לא שווה, שטוח, רדוד', מתי אינו כזה.
המשפט האחרון הקפיא את עורקי דמי
(או התיכם באישו).
[ליצירה]
"בואי רוח, עיקריני, היפכיני על פני, השמיעיני."
זה מזכיר לי קטעים מכתביו של 'הנזיר' כשהיה לוהט ומשתוקק שתשוב אליו הרוח ויחדל זמן קטנותו שהיה עוסק בו בהלכות ופלפולי גמרא ויתעורר הוא בהגיונות רחבים אל שירתו הפנימית ואולי אף לנבואה.
ידוע שמרבית המשוררים היו זקוקים להיות לבדם בעת אשר כתבו, הבדידות המתאימה כל כך לרחשי לב כואב ובוער. וכן, סוג של למות, בלהט תשוקתך לחיים.
אך באמת איך נמות כל פעם מחדש, והאם אפשר לכתוב מתוך אנרגיה שקטה ללא התגרות אך שעדיין לב גדול בוער בפנים ודורש נפלאות? היה משורר אחד (שכחתי את שמו, הוא נפטר לא מזמן) שסיפר על עצמו שהיתה לו מוזה לכתוב שירים דווקא רק כשהיה מוקף בבני משפחתו המכינים ארוחת ערב במטבח. אך עדיין זה לא עונה לנו, ובכלל לא יודע עד כמה שירתו נוגעת בעצבים חיים.
תודה על השיר.