הלב שלה התחיל לפרכס, לבקש על חייו, אבל היא צחקה לו, כפי שצחקה באודישן לרכבת השדים בלונה פארק החדש. כששמעה את הד צחוקה, נרעדה לרגע, "לא רע" חייכה לעצמה "לא רע". עכשיו כשישאלו אותה את השאלה השנואה הזו "מה את עושה בחיים?" תוכל לומר ברצינות תהומית "אני הצוחקת ברכבת שדים בלונה פארק Funland " ולתת הדגמה. זה בטח יסתום להם את הפה לרגע אחד של מנוחה. היא רוקנה לתוכה בקבוק מים והדליקה את הטלויזיה. זיפזפה בין ערוץ המשפחה לערוץ הסרטים, לערוץ החדשות, לערוץ הספורט, לערוץ החיים הטובים… "גם כן שם לערוץ" גיחכה בבוז. ברקע נשמע קולו המרגיע של גידי שפרוט, השדרן הלילי של גלגל"צ, חוזר בפעם המי יודע כמה על ריטואל הסיום של התוכנית: "אני אני, אתם אתם, מחר היום הראשון לשארית חיינו. נאהב בו הרבה, אהבת אמת, אהבה בחינם, כי רק האהבה תנצח…" " "yes, right המהמה לעצמה, לקחה את הסוודר ויצאה לטיול הלילי עם בוב שכבר גירד את הדלת בעצבנות. הרוח שיחקה לבוב בפרווה ולשירלי בשיער בקצב מתואם, והיא ידעה שאין דבר שיכול להפריע. בוב רץ מעץ לעץ, מזדרז להשאיר את חותמו בעולם ושירלי התיישבה על הספסל בפארק, רושמת באדי הטל את שמה. היא לא שמה לב שהוא מתבונן בה מרחוק, וכששמה לב כבר היה מאוחר. הוא נעמד מולה, הישיר מבט ולא הוציא הגה. היא כחכחה ואמרה: "כן, במה אפשר לעזור?" הוא המשיך לבהות בשפתיים שלה בריכוז שהיה נראה לה קצת מוגזם. "הכל בסדר אצלך?" שאלה. משלא נענתה שרקה לבוב ורק כשקמה ממקומה שמעה אותו אומר: "אני לא יכול לקרוא שפתיים בחושך, את יכולה לבוא לאור לרגע?" שירלי חשבה שהוא צוחק אבל אז שמה לב לשני מכשירי שמיעה זעירים באוזניו. "סליחה, לא שמתי לב" מלמלה לעצמה, והלכה אחריו לעבר עמוד התאורה. "ס-ל-י-ח-ה" הגתה לאט את המילים, "ל-א ש-מ-ת-י ל-ב". "יש לי בעית שמיעה, לא בעית הבנה" אמר בחיוך, והיא נדה בראשה במבוכה. "איך קוראים לכלב שלך?" שאל "בוב" לחשה לעצמה. הוא נגע קלות בכתפה והיא קפצה בבהלה "אני צריך שתסתכלי אלי כשאת מדברת, אחרת לא אוכל לשמוע אותך". הצחיק אותה שהוא השתמש במילה "לשמוע", אבל היא רק חייכה.. "את מחייכת, זה כבר טוב" אמר, "אני אבירם, ואת?". "שירלי" אמרה, מנסה לא להגות את האותיות בהגזמה יתרה, "וזה בוב" הציגה את גוש הפרווה שכבר החל לרחרח אותו. הוא ליטף את בוב, ובוב מצידו התענג על תשומת הלב הבלתי צפויה. "רוצה לטייל קצת? " שאל ושירלי הנהנה בהסכמה. בוב זינק קדימה והיא שחררה את הקולר ונתנה לו לרוץ בחופשיות..."לפחות הוא" חשבה. היא הלכה לצידו בהיסוס מה, ניסתה לעמוד על טיבו, לפרש את כוונותיו. היא התקשתה להתרגל ולהביט בפניו בכל פעם שדיברה, אך למרות זאת (ואולי דווקא בגלל..), מצאה את עצמה מדברת בשטף, מספרת דברים חשובים יותר ופחות, בוחנת את תגובותיו. צליל קולו שנשמע לה מוזר בתחילה, הפך יותר ויותר מדויק. היא התמכרה לקצב הדיבור, לסבלנות, לעיניים הקשובות, לדריכות שלו לכל מילה שיוצאת מפיה. הטבעיות שבה נחשפה בפניו הייתה זרה לה אך מהפנטת. הם דיברו עד שהאור עלה ושירלי הציצה בשעון ואמרה במבוכה "יו, כמה דיברתי, אתה בטח מותש ממני". "ממש לא" חייך לעברה, "רק שדילגנו על שאלות ההכרות הרשמיות". "כמו מה למשל?" שאלה בתמיהה "כמו למשל, מה את עושה בחיים?" "אני", החניקה גיחוך, "אני הצוחקת ברכבת שדים, ואתה?"