ולפעמים כל מה שאני רוצה זה לראות אותך בלי כיסויים. לפעמים אני עוד מצליחה להתלות בתלתל השובב שברח ולדעת עד כמה פעם היו שם חיים, ועד כמה פעם את היית גלויה, ממש כמוני, עכשיו. את יודעת... השיער המזוייף הזה, המת הזה, שבכלל לא שלך, רק מסתיר כמה את חיה בפנים, כמה את חיה ומה את חיה ומה את נושמת כל יום. ואיך המטפחת ההדוקה הזאת קושרת אותך ( וחונקת אותי) שם בפנים. וכל יום את לומדת ומתאמנת על עוד ועוד קשירות ועל עוד ועוד קישורים. וכואב לי. והכי עצוב לי עם הכובעים שמכסים ומסתירים אפילו את העיניים ועכשיו יש שם רק צל. וחשוך לי. ואני יודעת שמתחת, בפנים, קורים דברים. המון דברים. כמו פעם. דברים טובים, דברים מעצבנים. את זוכרת איך פעם ידענו לצחוק ביחד ולבכות ביחד... אבל ביחד אחר. ביחד לבד. והשיער שלך עכשיו הוא הכי אמיתי שיש, בלי עיצובים מיותרים - בלי כל הג'ל והמוס וכל הדברים הדביקים. הוא הכי אמיתי אבל לא איתי. וחבל לי, כי דווקא יש לך יופי טבעי. וקורים שם דברים ואני רק מנחשת... בטח חם לך בקיץ, ונעים לך בחורף, הכי נעים שיש. נו טוב... כבר סיכמנו שאין רומנטי כמו החורף. לי עדיין קצת קר. קר ומחניק. נו טוב... אף אחד לא מוכן לפתוח חלון. וסתם מעניין אותי אם הריח של השמפו משתמר לך שם בפנים?... ובטח הכל רך שם יותר, גם בלי מרכך. אני עוד משתמשת ב"פינוק" מנסה לעבוד קצת על השערות שלי. אבל הן לא טיפשות. הן בכל זאת בראש שלי. והתלתלים, עדיין שם? ובבקשה תספרי לי על השערה הלבנה הראשונה שלך כמו שסיפרת לי על הראיון הראשון שלך ועל הבחור הראשון ועל האהבה הראשונה שלך. ופתאום מפעם לפעם גם לי בא לכסות. לא כיף להיות חשופה, ככה לבד. עדיין לא הגיע המכסה הזה ( זה של הסיר, "צפרדע" בלע"ז) שיכסה אותי במעטה של סודיות. שיביא איתו את כל הבישולים והרתיחות והבעבועים שיבערו שם בפנים, בין סיר למכסהו. ביני לבינו. ואני אשחרר לך קצת אדים. וגם את. ושוב ננשום ביחד את ריח החיים. ואיך אני אוהבת כשאנחנו יושבות יחד על הספה שלך ( שההוא תרם) בבית שלך (משכנתא) עם הספלים שלך (מתנה מהדודה חנה) עם הקפה שלך ( 2 במחיר 1) והשתיים סוכר שלך (מצרך בסיסי) ומדברות ומדברות ומדברות ( על החיים שלך) והדבר הזה שלך כבר לא מכסה כלום, כי עכשיו הוא מונח שם רחוק בחדר שלך (12 בלטות מרחק) וטוב לי. וטוב לך. ואני רק תוהה מתי כל זה יקרה בבית שלי, עם השתיים סוכר שלי, בנס הפרטי שלי.