זה נשבר אצלי בידיים.
באצבעות מדממות
בלב שותת
ניסיתי לגחון, לאסוף את הרסיסים
ולא הצלחתי.
במקום זה רק
התמלאתי עוד ועוד דם.
נתקפתי אימה גדולה:
עולמי מונח לפני
ואין בידי לעשות
מאום.
[ליצירה]
.
אהה.סיפור עם אורך נשימה כזה שצריך בסוף לפלוט אנחה.
מעניין שהנושא הזה ממש מעסיק אותי כרגע...איך לחיות "עם שורשים ועם כנפיים", כמו שאמר אמנון שמוש. גם להקים משפחה וגם להמשיך להיות יצירתית וסוערת.הילכו שניהם יחדיו?
כמו המסקנה שלך - גם לי נראה שלא.
[ליצירה]
.
ובאמת ההווה הוא רק הרף עין, ומה שהוא ממשות הוא העבר והזכרונות שחיים בנו תמיד. כל רגע הוא חסר ממשות אם אינו נשאר חרוט בזכרוננו למשך הרגעים שיבואו.
משחקי המילים מוסיפים הרבה (אטי-אתי).
"מפרפרים" הזכיר לי שיר נשגב של יאיר שגיא על התפתחות השלבים מגולם לפרפר (לרוץ לחפש ולקרוא);
והעפר - סוג של אסוציאציה - מתחבר לי ל:
...כמה מים צריך להוציא מן העפר,
ולכסות כשקר ולנחם כשנשבר
ובסוף נגמר, ובסלע נשארים קוי מתאר.
(ציטוט חופשי מהזכרון, מה שמראה על כמות הפעמים שקראתי את השיר הזה...)
[ליצירה]
תגובה בחזרה
לאש יוקדת - לא צריך להבין את השיר כפשוטו. מוות, כידוע, הוא לא דבר פשוט ויש בו רבדים ופיתולים... לא התכוונתי לתאר מוות רגיל של אדם אלא יותר את היסורים שלו ושל נשמתו ואת הניגוד מול שאר האנשים בעולם.
וגם ברובד שבו יש אכן תיאור של מוות, בטח במציאות מבחוץ זה נראה אחרת, אבל התיאור הוא פנימי דרך עיניו של האדם שחווה אותו ולכן זה נשמע לך מוזר אולי.
ואיש אחד - אהבתי את הקישור שעשית.
תגובות