עד היום הוא לא יודע איך הוא הצליח להעביר את השבוע המסוייט ההוא בלי ללכת ל"בית". למעשה הוא כן קפץ לשם. פעם אחת. בשעה שלוש לפנות בוקר. שנתו נדדה והוא ירד לחניה, נכנס לרכבו ופשוט נסע. כשהגיע לשם ראה אור בחלונות. "בטח שכחו לכבות..." מלמל לעצמו ונסע מערבה, לכיוון הים. פעם אחת וזהו. האנשים סביבו לא הבינו מדוע הוא כה נוגה ומהורהר. גם הוא ניסה להסביר לעצמו למה כאבו כה גדול. הרי בטח יוכל למצוא מקום אחר למצות את חוש ההתנדבות שלו, את הרצון שלו להעניק לאלה שלא שפר עליהם מזלם. אבל הוא לא רצה להיות במקום אחר. הוא רצה להיות לידה. ולפתע הבין. הרי אין הסבר אחר... אין הסבר אחר לעובדה שגם אחרי יום עבודה מתיש הוא מגיע למקום שאמור להתיש אותו יותר- ומגלה שהוא מקבל כוחות ואנרגיות רק מלשמוע אותה צוחקת. רק מהעיניים הבורקות. רק מלראות אותה... "ריבונו של עולם... אני צריך אותה. אני צריך אותה לידי כל הזמן" הוא פנה למקום החביב עליו, ליד החלון, ידיו בכיסו והוא נשען על הזגוגית העבה. הוא הביט לרחוב שנראה כמו תמיד בשעה הזאת של היום. שנראה כמו שאהב לראותו. רגוע. שליו... נשימתו הותירה אדים על הזגוגית והוא צייר עליהם בעזרת אצבעו בהיסח הדעת. היום ילך לשם. הוא חייב להסביר לה. הוא חייב להגיד--- "ארז? מה קורה, אחי...?" "הכל בסדר שאולי... כרגיל" "אז תקשיב אני צריך כמה חתימות על הטפסים האלה והנה הפרוטוקול של ישיבת הצוות המנהל שביקשת... אוףףף " מחה אגלי זיעה סמויים ממצחו "היו לי כל כך הרבה דברים לסיים לפני היציאה שלי לחופשה ואני מותש לאללה. מה התירוץ שלך להתעכבות עד עכשיו?" ארז שתק ועיין בערימת הדפים שהוגשה לו "... רוצה לזוז עוד כמה דקות לשתות משהו?" המשיך שאולי. "מה?... לא- לא... תן לי אני רק אחתום" אגב מלאכת החתימה על המסמכים הציץ בשעונו... !!! רבע לחצות! "מה???!!! אני לא מאמין! שאולי, מה אתה עושה פה עד עכשיו?... אני.... אני חייב לרוץ, נפגש כבר. הייתי פה...ביי!" הוא נטל את המפתחות ותיקו ויצא החוצה במהירות מותיר את שאולי תוהה. "מה לעזא...?" שאולי התיישב על כסאו של ארז, קימט את מצחו והביט בניירות המקושקשים שעל השולחן ואחר הביט בחלון המשרד. האדים לא נעלמו ועדיין אפשר היה לראות מה שנכתב בהם... "נילי". הוא החנה את רכבו ליד ה"בית". הרכב המפואר לא התאים לסביבה בה חנה. הדיסוננס הויזואלי הזה צרם לו אבל לא הפריע לו לעשות את הדבר שלשמו הגיע לשם. הוא נכנס למבנה המוכר ועם זאת כל כך זר ופנה למטבח. היא הייתה שם לבדה- מדיחה את הכלים. "עמוס כאן יותר מתמיד או שנדמה לי?" ירה את השאלה המוכרת לחלל החדר. קול שקשוק הכלים פסק והדבר היחיד שנשמע היה קול זרימת מי הברז. "דווקא היה שקט היום" אמרה בקול יבש "בגלל זה שחררתי את שלושת החברה מה"צופים"... מה זה בשבילי ארבעה סירים?" הוא הפשיל את שרווליו נטל מגבת ונעמד לידה- מייבש את הסירים שהדיחה. הם המשיכו במלאכתם בשקט עד ששברה את השתיקה: "היית חסר השבוע." "חסר למי?" שאל וידע שהקנטרנות הזאת אינה הוגנת. "לכולנו. מושיקו שאל עליך פעמיים. ובכלל... איכשהו מאז שעזבת- נעשה פה עמוס באמת" חייכה. "לא עזבתי. הנה אני כאן" היא הנהנה והמשיכה לקרצף במרץ. לפתע חדלה. הביטה בידיה בפנים מרוכזות. "אני לא יודעת למה יותר קל לי לחשוב עליך כמורה פשוט... איש עמל... כמוני. כמו כולם פה. לא יודעת. אולי כי הייתה לנו שפה משותפת" "אני מבין. ושפה משותפת מחייבת אקלים סוציואקונומי דומה?" "לא... רק ש..." גמגמה ובאחת התעשתה "ואני לא יכולה לשכוח לך את זה ששיקרת לי!" "או קיי, תקשיבי לי" הוא נטל מידיה את הספוגית לכלים וסימן לה לשבת. "לפני ארבעה חודשים יצאתי מהעבודה במצב רוח נוראי, על גבול ההתאבדות. רציתי לשים להכל קץ. ידעתי שחסר לי משהו בחיים ולא ידעתי מה. השעה הייתה מאוחרת והתחלתי לרוץ בלי לדעת מה הכיוון ולאיזו מטרה. פשוט- רצתי. ולאחר שעה של ריצה מצאתי את עצמי כאן בשכונה הזאת מול המבנה הקטן הזה. ראיתי אותך יוצאת מכאן, לבד בלילה, מחייכת לעצמך ותהיתי מה גורם למישהו שצועד לבד, במקום כזה, לחייך ככה. מיד ביררתי מה המקום הזה וכבר באותו שבוע הגעתי לכאן ומאז... מאז אני מאושר מכל שניה פה שנותנת לי כח לזמן שאני לא פה" "אבל למה לא סיפרת מי אתה? זה לא הי..." "ששש... נילי, יקירה. תני לי לסיים" הוא אחז את המגבת שבידו בחוזקה עד כי פרקי אצבעותיו הלבינו "העדפתי לבוא לכאן בלי שידעו מה עברי ומי אני. רציתי לזנוח כל מה שחשבתי שאימלל אותי ולהתחיל לפתח כאן משהו חדש בתוכי שיגרום לי לחייך... ממש כמו הג'ינג'ית הזאת שראיתי פה באותו לילה" היא חייכה והליטה את פניה בכפות ידיה "עכשיו אני מתביישת לחייך... קשקשן" "לא, לא... את החיוך אני רוצה לראות. שבוע שלם לקח לי להבין שאני רוצה את חבילת השמחה והאנרגיה הזאת לידי כל יום. כל ה י ו ם. חשבתי שהחדווה הפתאומית שנוספה לחיי נובעת מההתנדבות שלי למען האחר. לא היא. החדווה הפתאומית שנוספה לחיי נבעה מהחיוך הזה, מהפנים המאירות, מטוב הלב והשמחה שקורנת ממך..." "אויש..." צחקה "איזה קשקשן!" "כן... גם ל'קשקשן' הזה התגעגעתי" צחק בחדווה "אין לך מושג כמה התגעגעתי אליו... אלייך." * הייתי שם בחתונה שלהם. נילי הייתה יפהפיה יותר מכל כלה אחרת שראיתי (טוב זה כי 'הלבשתי' ו'סירקתי' אותה בסגנון שאני אוהבת... ) וגם ארז היה מקסים מתמיד. מיד לאחר הריקודים הראשונים, נטלתי את התרמיל שלי ופניתי לצאת. ארז קלט אותי במבטו השואל. אותתי שאני מוכרחה לצאת. שהגיע הזמן לצאת. הוא הנהן בחיוך, הפריח לעברי נשיקה וסימן בשפתיו: ב ק ר ו ב א צ ל ך , ס ו.