יושבת לי על הכורסא הגדולה בסלון של איילה, בפינה. כמה בנות משחקות משחק קלפים שלנצח נמשיך לריב אם קוראים לו "מכות, "דפיקות", "מלחמה מצרית" או "ממלכה" בקול רעש גדול ומרעידות את החדר מדי כמה דקות, אחרות עסוקות בלעשות פרצופים לתינוקת המתוקה של שרון, אביטל לומדת למבחן ליידי ועוד כמה בנות הלכו לישון קצת, אז מה אם שבת כלה. בכל זאת, שבת. מפנה ראש רק לרגע לחלון, ובאותו רגע מין דקירה כזו, כואבת, כאב כמעט פיזי. יש איזה מונח ברפואה, "תעוקה". כמו כשמתחילים להתאהב במישהו ומתגעגעים אליו וחושבים עליו כל השבת, ולפעמים גם מושכים את זה במין מזוכיזם עוד טיפה אחרי מוצאי שבת לפני שמתקשרים (וזה תמיד מזכיר לי איך נוגעים כל הזמן עם הלשון בשן שהולכת ליפול כשקטנים, אפילו שזה כואב). רק שאין באמת מישהו מוחשי כזה לחשוב עליו. וזה לא נחת עלי פתאום רק כי זו שבת כלה, זה קורה המון, אבל הנה, פתאום נתתי לזה שם. ומשום מה זה הופך את זה ליותר כואב. זו כנראה גרורה של ההרגשה שבשיחה עם בת דודה שלי נתנּו לה את השם "להרגיש חצי", אבל אין מה לעשות בקשר אליה. היא תשב שם ומי יודע כמה מים עכורים וצוללנים יעברו בקישון עד שהבורא יתערב וישים לה קץ. אז אני קצת עוצמת עיניים ומנמנמת על הכורסא לכמה דקות, ומתעוררת כשצוחקים שמתאים לאיילה ולחתן המיועד לאחר כי לא היו טרמפים לאולם. בקרוב אצלי.