הספגטי והקטשופ כבר מזמן לא על הצלחת, הם זוחלים ומזדחלים בכל חור. אני נדרכת. הורוד העתיק על הקיר שבחרנו בקפידה ובדיוק רב כבר לא הורוד- העתיק-שבחרנו- בקפידה- ובדיוק רב, השטיח הלבן כבר לא מה שהיה. כולם אומרים שירה. אפילו הכורסא האהובה. אפילו התיקרה. אני תופסת את המזיק הקטן הזה תוך סיכון עצמי. הנבואה מממשת את עצמה. עכשיו גם אני נציב קטשופ. החצאית שאהבתי... החולצה שקניתי בטיול ההוא לצרפת. ממלמלת בלב כמה מילות הספד ופרידה. כבר למדתי להיפרד בלי סצינות. בלי צעקות מי יודע מה. שטיפה קלה. אני משחררת אותו. נותנת לו עצמאות. את העצמאות שלי!!!! את העצמאות שלי... הוא זוחל, מרחרח סביבו, כאילו מחפש עוד כלי עם ערך סנטימנטלי כדי לראות מה קורה לו כשהוא נפגש עם הריצפה. הבית כבר מזמן הפך למעבדה. מעבדת נפץ. מעבדת מחקר. משווה נתונים, בודק תוצאות, מסיק מסקנות... קערת הזכוכית מדודה חנה שבירה, מסתבר שגם קערת הזכוכית משרית שבירה, עכשיו לקטן נשאר רק לבדוק מה לגבי קערת הזכוכית שאני קניתי ממיטב כספי. בום. שביר. יופי...מה הלאה? לוקחת נשימה ולרגע תוהה כמה אני שברתי כדי להגיע ולהיות מה שאני. כמה סיכונים אני לקחתי. כמה קטשופ אני שפכתי. ככה בלי אשמה, בלי מצפון רק עם הזכות הטבעית הזאת של לטעות. הלוואי ויכולתי. תוהה כמה שברתי וכמה עוד אשבור בשביל לבנות. בשביל להבנות. הלוואי וידעתי לסלוח.