בסוף הקיץ ההוא, נלאו העצים מלתת פרי, והאובך שלט בכל. מכוניות ואנשים השכימו והעריבו ללא חמדה, וצהבהבות עכורה פשתה בחיי היומיום. בסוף הקיץ ההוא החלו הציפורים את נדידתן, ודוידי שלי עזב את עצמו מראש גשר רבין, אל התהום שמתחתיו. נהג המשאית לא יכול היה להבחין בו, כשהוא נושר קל כנוצה אל מתחת הגלגלים השחורים. במעופו, ודאי החליף דוידי מבט עם השמיים, ספק תמה ספק מלגלג, והשמיים השיבו לו מבט, שהלך והתקדר עד הבוקר השקט של ההלוויה, בו נראו השמיים קשים ונחושים כשולי קדירה. הבטתי בהם כאשר פסעתי בתוך מניין אנשים בעקבות המיטה, קשובה באופן מוזר לכל מה שהתרחש סביבי. מלבד השמיים הקשים, היו שם גם אבני חצץ קטנות שנדרסו תחת רגלי, שולי מעיל צבאי, מהוהים בידי החייל שנשא את האלונקה החורקת, כמה שתיקות מביכות, ובכי שקט, מזעזע, של רחל, שרציתי לקרוא לה אמא, פעם. רק רחל בכתה. ואני. אבא של דוידי לא בוכה. בפנים מאובנות הביט אבא של דוידי בגופת בנו היורדת אלי קבר, ואני, פקעת בגרוני, לא יודעת אם לזעוק או לידום, ורק צופה בפניו של אברהם, ומנסה לנחש את מחשבותיו. לא קברו אותו מחוץ לגדר. לנציג המזוקן וחמור הסבר של חברה קדישא המצאנו מסמכים המעידים על אי שפיות זמנית, שכנראה מצדיקה את המעשה. אך אני יכולתי לראות את הגדר שעמדה בין דוידי לשאר הנחים על משכבם. אולי הם מתו בתאונה או מחלה או זקנה או השד יודע מה, אבל דוידי התאבד. ה-ת-א-ב-ד. שוב ושוב אני הופכת במילה. מה פירוש, התאבד? נהיה אבוד? גם לפני כן דוידי שלי היה אבוד. הלך לבד? אולי מלשון "התאגד"? הלא עכשיו הוא מתאגד עם אלהים, דוידי. ואלהים מביט לו עמוק בעיניים, ואינו יכול שלא להתאהב. כי אילו עיניים ישוו לעיני דוידי שלי? הדמעות מציפות את עיני ואינני רואה איך מכסים אותו בעפר. רק שומעת ולא רוצה להאמין. "דע מאין באת", איש החברה קדישא חורק בקולו "ולאן אתה הולך", לאן אלך עכשיו? "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", והדין והחשבון של איש החברא קדישא, מהדהדים באזני: "תם ונשלם". --- מיד לאחר ההלוויה נסעתי לבית הוריו של דוידי. לדאוג לסידורים, לארוחות, לקבלת המנחמים. לאסוף עוד מעט מזכרונו של אהובי. מדוע רק עכשיו אני נזכרת לכתוב: אהובי. בלילה כולנו עייפים ודוממים. החריצים בפני רחל מעמיקים, ומצחה מלבין. היא משתוחחת על המזרון שפרשנו בסלון ובוכה. אברהם משעין את ראשו על הקיר, עוצם עיניו ושותק. אני ניגשת: "אוכל לישון פה הלילה? נגמרו האוטובוסים". רחל ממלמלת: "כן כן, תישני פה, שלא תסעי לי עכשיו... כמו דויד שנסע לי, נסע רחוק!" והיא גועה בבכי לתוך זרועותיה. אברהם מקמט את מצחו ופוקח את עיניו. נימים אדומים משתרגים בהן, ועפעפיו שמוטים. הוא מדבר לאט: "תישני פה, חביבה, במיטה שלנו. אנחנו ממילא נישן פה בסלון. השירותים במסדרון, זוכרת?". זוכרת. אברהם שב להשעין את ראשו, ועיניו נעצמות לאט. בדרך מן הסלון אל החדר אני קוראת בלחש: "אם תצטרכו משהו תקראו לי, בסדר?" אין תגובה. אני נשכבת במיטה בבגדי, ושוקעת מהר בחלומות טרופים, מבולבלים, רואה את דוידי קורא לי. הוא בוכה וצועק. הנה הוא עף באוויר: "לאן, דוידי לאן?!", אני מנסה לצעוק וגרוני ניחר. אך דוידי הטוב שומע, ובקולו הרך אומר: "לארץ לעולם לא, סיגל שלי, לארץ לעולם לא". הוא מחייך ופורש את כנפיו, והן דומות להפליא לכנפי הכרובים, שראיתי פעם בספר. "אני רוצה לבוא איתך דוידי, לבוא איתך!" מתוך צעקותי אני מתעוררת, ומגלה עצמי שטופת זיעה במיטה הגדולה. מתוך דחף פנימי אני יוצאת את החדר, פוסעת במסדרון כפי שרגלי נושאות אותי, ונעצרת רק כשמגיעה לחדרו של דוידי, ליד מיטתו. מתוך החלטה של רגע, אני שוכבת במיטה, מתכרבלת בשמיכת הפוך שלו, ונרדמת. התעוררתי אל בוקר חם ולח, כשאני מזיעה כולי בתוך הפוך של דוידי. נותרתי לשכב בעיניים עצומות, מכירה לאט בכך שאני עדיין כאן, לבד. הכאב עלה על גדותי, ודמעתי מעט, כשהדמעות חומקות דרך עפעפי הסגורים. כאשר פקחתי אותן, היה נדמה לי כאילו קן נמלים עלה בלילה, בעודי ישנה, על הקיר הלבן, וכיסה אותו. נרתעתי מעט ומיקדתי את מבטי. אט אט חדרה הזוועה אל מוחי, ובתוך גרוני נחנקה צעקה. הקיר היה מכוסה מילים. פרצתי אל הסלון בתנופה, עדיין מסוחררת מן הקימה המהירה והבלתי זהירה, ורצתי ישר אל אברהם. הוא ישב באותה תנוחה, גבו וראשו שעונים על הקיר. רחל שכבה על המזרון למרגלותיו, ראשה על ברכיו. עמדתי מולו רועדת, נחרדת כולי מעצמת הגילוי, ולא יכולתי להוציא הגה. פתאום פקח את עיניו. מיקד את מבטו עלי: "מה קרה, סיגל". תפסתי בו ומשכתי. לא יכולתי אחרת. הוא קם על כרחו, ורחל החליקה מברכיו אל המזרון והתעוררה. כמעט באלימות, גררתי אותו אחרי, לחדר של דוידי, שם עזבתי את ידו והצבעתי על הקיר באלם. אברהם נרכן וקרא בשקט. "גשרים עושים דברים כלל לא הגיוניים". מאה פעמים. מאתיים. אלף. אלפי פעמים, רק המשפט הזה, כתוב בעפרון, בכתב ידו של דוידי. שוב ושוב, כאילו העתיק והדביק מסמך ממוחשב. אך לא, זה היה כתב ידו של דוידי: קטן, עגול, רוגש. כל קטע הקיר שלאורך המיטה, בגובה עשרים סנטימטרים, כוסה בכתב קליגרפי אפור. רק המשפט הזה. רחל, שפרצה אחרינו אל החדר, צנחה תחתיה מאובנת. אברהם נשא את עיניו. הוא הביט בי במבט אטום, ולאחר מכן פנה מבטו אל מעבר לי, אל המדף הארוך שעיטר את החדר. גשרים. ללא אומר יצא את החדר, מותיר אותנו המומות. לאחר דקה חזר, ושקית ניילון שחורה בידו. הוא טיפס על כיסא, החל נוטל את דגמי הגשרים הקטנטנים אחד אחד, ומניח אותם בעדינות בתוך השקית. עיני רחל הביטו בו בהבנה. היא ידעה מה הוא עומד לעשות, וכבשה את פניה. אחד אחד מצאו הדגמים את מקומם בתוך השקית השחורה הגדולה, שדמתה בעיני לשק של חברה קדישא, בו נושאים את המתים. ארבעים ושניים דגמים ספרתי, שנטמנו בתוך השקית. שמעתי את המפגשים העדינים של עץ בעץ, בנחות גשר אחד על משנהו, וליבי ניבא לי רעות. כאשר סיים לאסוף את הגשרים, פנה אברהם ויצא אל מחוץ לדירה. יצאתי אחריו. בהילוך כבד פסע במדרגות אל החנייה שמאחורי הבית, שם הניח את השקית על האספלט ופנה להתבונן בה מרחוק. כך עברו דקה, שתיים, חמש. לאחר חמש דקות התקרב, הוציא מכיסו בקבוק, שפך את הנוזל לתוך השקית, והצית גפרור. משהו בתוכי נחנק. הוא הגיש את הגפרור אל השקית, והחומר הדליק ניצת בשנייה. שקית הניילון אוכלה מיד. אברהם צפה בגשרים הנשרפים, ואני איתו, עומדת מאחריו ומרעידה. מבין הלהבות זיהיתי את הבוספורוס, ולאחריו את אלנבי, הירקון, שער הזהב... קולות ההתפצחות של הגפרורים הבוערים לוו פתאום בעוד התפצחות אחת. יפחה משונה, נביחה ממש, ולאחריה כמה יבבות מיוסרות. אבא של דוידי נפל על ברכיו סמוך למדורת הגשרים, בוהה באש, מתפתל מכאב ומצער. אברהם גואלמן בכה, ללא דמעות, ללא לחלוחית בעיניו. עמדתי מאחוריו ובכיתי בשבילו. על בנו, אהובי, דוידי, שהלך ומילותיו עמו. דוידי, מלאך הגשרים שלי. הלא כולנו נאסף / נתן יונתן. הלא כולנו נאסף כל המקנֵה גם הטובים גם הרעים החכמים והפתאים כולנו נאסף כל המקנֵה. אכן שאפנו בלי ידענו רְויה- תימרות האוּר שריקות הבְּעִיר אבק דרכים חטאת העיר- נשמנו בלי ידענו רויה. וגם אותי וגם אותך וכל היופי שהיה ישאו בסוף בלבוש עני לנוח בין האבנים אותי אותך וכל היופי שהיה. סוף