סרטן. זה קרה קצת אחרי שהיא התחתנה איתו. מספרים שהייתה חתונה באמת שמחה. היא הרגישה חולשה כזאת, מסוג שהיא לא הכירה, אבל היא התעלמה ורק ישנה קצת יותר בלילה. אחר כך הגיעו גם כאבי ראש ובחילות, מה שבאמת התחיל להיות מדאיג. הם החליטו ללכת לראות רופא. הרופא אישר. זה אכן "זה". הבשורה היכתה בהם, הם התלבטו למי לספר ולמי לא. "לא כולם צריכים לדעת" הם סיכמו וסיפרו רק למשפחה ולחברים הכי קרובים. היא הייתה מגיעה למפגשים המשפחתיים, וכולם היו מסתכלים ומתלחששים. הם בטח ציפו לראות משהו כלפי חוץ. הם לא מבינים שזה תהליך? משך כל אותה תקופה היה ביטוי אחד שגור על לשונה: "קיבלנו אתגרים, ונעמוד בהם" אבל גם היא ידעה שזה לא יהיה פשוט... בעלה עזר לה ותמך בה, ממש כמו שראוי. הוא לא ציפה להבחן במבחנים האלו כל כך מהר, אבל בהחלט עמד בהם בכבוד- בתקופה לפני שזה נגמר, כך סיפרו לי, הוא ממש לא היה נותן לה לזוז, הוא היה עושה קניות, שוטף כלים, מכבס, תולה, מגהץ, ממש הכל, רק שלא תתאמץ, שלא "תזרז תהליכים". בחודשים האחרונים היא הייתה מקבלת מבטים גם ברחוב. אנשים היו שואלים מין "מה נשמע" נבוב כזה, מחייכים חיוך נבוך וממשיכים הלאה. זה קרה מוקדם ממה שכולם ציפו. היא הייתה בבית, מול הטלוויזיה, התוכנית שהיא אהבה נגמרה, ובדיוק שידרו איזה פרסומת לקרם הגנה מהשמש, משהו לילדים. היא חייכה לעצמה וקמה לכבות את הטלוויזיה. הוא שמע אותה צועקת מהסלון ורץ לשם. הם ירדו לאוטו ותוך שתי דקות הם כבר הגיעו לבית החולים, וכך, ביום קייצי ומחייך, בתמוז של אותה שנה, אחרי שמונה וחצי חודשים, וכמה שעות של צירים נולדתי אני, 3.800 קילו חמודים, לזוג הורים מאושרים. תנחשו איזה מזל אני?