ופתאום חושבת לעצמי שהוא שוכב לו איפשהו כעת, בוודאי ישן, ורוצה לקרוא לו, ללחוש את שמו, לעמוד מולו, לעשות היכרות ביננו- זו אני, זה אתה, זה אנחנו. והוא רחוק כל כך אך כה קרוב. אנו מכרים ותיקים אך זרים. והוא נמצא שם במקום כלשהו בחסות הלילה הזה שפורש כנפיו אף עליי, אף עליו, אף על שנינו. ויש ביננו קשר שאיננו מודעים אליו, מן חוט סמוי המחבר בין ליבי לליבו, חוט שקשר ה' בחסדו. ורוצה לראותו, רוצה להכירו, לדבר עמו, לצחוק עמו, לשאול עמו, להשיב עמו, לתמוה עמו ולהיות עמו. אני בשמחתי והוא- בשמחתו. אני בכאבי והוא בכאבו. אני בתפילתי והוא- בתפילתו. חיים, נושמים, מתקדמים צעד ועוד צעד ועוד. וחיינו מתנהלים, מתקרבים לנקודה המחברת. מתקרבים, רוחקים, כמעט ונוגעים אך חומקים. והכל מסודר, נע בהנחיית יד אלוקית הפורשת טובה עלינו. והמחשבה על רגע הפגישה, חיבור החיים, חיבור העולמות. ועל כל מה שהיה לפני, ועל כל מה שיהיה אחרי. ושנינו בחשכת הליל הזה. והמחשבה עליו יוצרת חיבור רגעי. ופתאום קצת איתו, מנסה לפזול לחלקי הפזל שלו ותמהה- איזה צבעים שולטים שם? אלו צורות? ומי, מיהו אותו בעל הפזל הזה? ורגע של כמיהה. כמיהה לקרוא בשמו. לראות פניו, לצחוק. לשתוק. להכיר בהבנה הזו שהנה נמצא האחד שמכיר, האחד ששייך, האחד שאני, שאנחנו. ותוהה אם הכל מתקדם בקצב לעבר אותה נקודה. אותה נקודה אהובה שגורלה נחרץ זמן רב לפני, אותה נקודה המחברת אותנו להמשך חיינו. לאחד ההוא. המבין, המכיר, היודע? התשמע קולי בלילה זה?