בס"ד

סיפורנו התרחש בממלכה שלא הייתה מאוימת כלל מבחינה מדינית או בטחונית, מה שאפשר לכולם חיים רגועים ונעימים. המלך היה אהוב על נתיניו ודאג לכל צרכיהם היומיומיים. רק תכונה אחת שלילית בלטה אצלו- ההתהדרות. לו ראיתם את ארמונו המפואר, הייתם לבטח מבינים… הגינות בחצר המלך היו מתוחזקות באדיקות חסרת גבולות, לבושו היה תמיד בהידור מוגזם והמצעדים והקרנבלים שהיה עורך מפעם לפעם ברחובות היו חגיגיים בצורה יוצאת דופן, כאשר גולת הכותרת שלהם הייתה באופן קבוע- המלך עצמו.

"הוא מלכנו הטוב ומגיע לו כל הכבוד אותו הוא מבקש" היו הבריות אומרות בכל פעם שהייתה מתהלכת שמועה כזו או אחרת על גאוותו של המלך.

הם באמת העריכו ואהבו אותו.

המלך ישב על מיטת השנהב בחדר השינה המלכותי ואחז בפדחתו. "בעוד 30 יום יתקיים המצעד השנתי שלי, כל העם ייצא לרחובות, ואין לי שום בגד חדש ללבוש!" דבריו הזכירו לעצמו קצת את תלונותיה של בתו הנסיכה, אך כפי שאמרנו- בכל הנוגע למראהו של המלך ולבושו, העניין היה רציני.

הוא כינס את כל יועציו ומשרתיו לפגישה דחופה, הסביר להם את חומרת העניין וציווה עליהם שימצאו פתרון.

עד הצהרים הספיקו היועצים והמשרתים לחשוב על רעיון ואפילו לבצעו:

כרוז יצא בממלכה בזו הלשון: "החייט שיגיע היום לארמון וימצא חן בעיני המלך הוא שיזכה להכין בגד חדש, אותו ילבש המלך במצעד השנתי".

העם, שכידוע אהב מאד והעריך את מלכו, התלהב מעניין התחרות, עד שאפילו כמה אופים ונגרים הגיעו על מנת לנסות את כוחם בתפירת בגדי המלך החדשים. לאחר מספר שעות בהם פגש את המתמודדים, הקשיב להם ושאל אותם שאלות היה המלך קרוב לייאוש.

אף אחד לא יכל להציע משהו שב-א-מ-ת יפאר את המלך.

בסוף הטור הארוך עמדו זוג חייטים, והמלך שכבר היה באמת עייף שאל אותם: "ומה יש לכם להציע?"

"תקשיב" לחשו השניים, ממתיקים סוד- "אנו נתפור לך בגד מחוטים מיוחדים, אשר רק אדם חכם יוכל לראותם!!!" המלך התחיל לגלות התעניינות וביקש מהם להמשיך בהסבר: "כשתצא לרחוב במצעד, לבוש בבגד מיוחד זה, יידעו כל הנתינים לא רק כמה יפה אתה ובעל טעם, אלא אף כמה חכם אתה!!!" המלך שהתלהב יותר ויותר עם כל מילה שלהם, ציווה להכניסם תכף ומייד למתפרה המלכותית.

לאחר שהכריז הכרוז בקול גדול כי נמצא התופר, וההמון המאוכזב התפזר, ניגשו השניים אל אחד החמורים שהיה קשור בסמוך, הוציאו גליל גדול של חוטים יפים מתוך שק שהיה תלוי עליו וניגשו עם המלך למלאכת המדידות.

הימים עד ליום המצעד הלכו והתמעטו, ובמקביל ההתלהבות וההתרגשות בארמון הלכו והתגברו. יום יום היה המלך נכנס למתפרה לבדוק כיצד מתקדמים התופרים במלאכתם. "מדוד אדוננו המלך את חלקו העליון של הבגד ואמור מה דעתך" היו אומרים החייטים המוכשרים והנחמדים. המלך היה לוקח את הבגד ולובש. לעתים היו לו הערות, היכן לקצר ומה לשפר אך בדרך כלל היה המלך מאד מרוצה- הן משום שהבגד היה מהודר ויפה, והן מעצם הרעיון שרק חכמים רואים את הבגד- והוא עצמו, המלך, רואה אותו בבירור.

ביום לפני המצעד יצאו התופרים מהחדר, כשבידיהם בגד מהודר למלך, עשוי מבד מקסים, הטווי כולו מחוטים שרק חכמים מסוגלים לראות. המלך נכנס לחדר השינה שלו, ויצא כעבור כמה דקות לבוש בבגד, מאושר כולו. אשתו המלכה, שלא ראתה עד כה את הבגד לבקשתו של המלך, על אף  שהייתה רגילה בפאר ובגינוני מלכות- התפעלה עד מאד מיופיו הנדיר. (כמובן שאף היא שמחה לגלות שהיא רואה בבירור את כל חלקי הבגד ואין חשש שהיא טיפשה חס וחלילה...).

יום המצעד הגיע, והממלכה כולה לבשה חג- שלטים גדולים נתלו ברחובות, והעם כולו יצא לעמוד בצדי הדרכים כשבידו דגלים וניירות צבעוניים, כראוי לכל מצעד מכובד.

גם הוריו של טובריק הצעיר קנו ביום שקדם למצעד כמה רעשנים, דגלים וסרטים צבעוניים ותכננו לצאת אתו ועם אחותו הקטנה לחזות במצעד המלכותי הנהדר. ממש כשעמדו בדלת נזכרו הוריו של טובריק לשאול אותו אם סיים את שעורי הבית למחר. כשענה שלא, החליטו עם כל הצער שבדבר שעליו להישאר בבית ולסיים אותם. אחרי הכל, מצבו העגום של טובריק בבית הספר לא אפשר לו להזניח את לימודיו. אמרו לו: "כשתסיים את כל שעורי הבית, תרד לרחוב ותצטרף אלינו" ויצאו מהבית.

טובריק ישב ושבר את ראשו מול הספרים, השאלות והתרגילים, כשתוך כדי כך מגיעים לאוזניו קולות מן הרחוב- קולות של חצוצרות ושל צהלה. "המלך בטח כבר ממש פה" אמר טובריק לעצמו. "אני ירד למטה רק לכמה דקות, ואחרי שהמלך ילך אני יחזור לבית ליגמור ת´שיעורי בית." הוא קם ויצא במהירות לרחוב. כשהתחיל לפלס את דרכו בין ההמון ראה שמרכבת המלך עומדת לחלוף ממש לידם. המלך עמד במרכבה הפתוחה, כולו מאושר. האנשים שליד טובריק מחאו כפיים והריעו בהתלהבות, אבל משהו היה נראה לו מוזר. לקח לו כמה שניות להבין בדיוק מה לא בסדר, הוא טיפס על עגלת הלחמניות וצרח בכל כוחו את שלש המילים שתיארו בדיוק את מה שראה...

בעקבות הכרזתו המביכה של טובריק החלה מהומה רצינית- מוכר הלחמניות השמן והמשופם דחף את טובריק מהעגלה עליה עמד בעוד כל שאר הציבור מגדפים ומקללים אותו מרוב זעם על הפגיעה בכבודו של מלכם הנערץ: "כיצד אתה מעז לדבר כך בגנות מלכנו?" "נער חצוף! חזור לביתך!" אנשים החלו להכות בו במקלות הדגלים שהחזיקו בידיהם וטובריק ברח לביתו מפוחד מבלי להבין מה היה רע במה שעשה.

המלך, שאהב את נתיניו והבין את המצב העדין של טובריק על אף שלא הכיר אישית אותו או את יכולותיו השכליות, התעלם בנימוס ונתן למרכבתו להמשיך בדרכה בעיירה, אך אנשי העיירה שהיו קנאים למלכם לא יכלו לשאת את הבושה והחרפה שהסב להם טובריק. מאז אותו היום הם ירדו לחייו ולחיי משפחתו, והתנכלו להם כל אימת שרק היה אפשר עד שאלו נאלצו לעזוב הכל וללכת לחפש לעצמם אגדה סובלנית יותר.

מוסר השכל: אם יש לך דעה שונה מהמקובל, אולי חשוב שתצעק אותה לפני כולם, אבל בטח יותר חשוב שתוודא קודם שאתה לא המטומטם היחיד.