בת 18; חובבת בלטריסטיקה על כל גווניה ושירה בפרט.
מעריכה ביקורת בונה.
עם פרישתה של אוטורפה (מוזת הליריקה) מחיי הליריים, מודיעה גם אנוכי על פרישתי מהאתר. :)
קישורים שאקח עימי
ציטוטים, אמירות
"הדבר היחיד שלמדנו מההיסטוריה הוא שלא למדנו מההיסטוריה דבר."
[ליצירה]
מניסיון-זה אפשרי...להתאהב בידיד זה למעשה יכול להיות הקשר הכי טוב בעולם כי הוא בראש ובראשונה מבוסס על חברות אמת ואחרי כל האהבה מה שנשאר בסוף זאת חברות...
[ליצירה]
אוי הכאב...אפשר ממש להרגיש אותו!כל כך מוחשי מתוך השיר...
תמיד אני חושב,האש היא דבר כל כך אבסורדי..כל כך לא ברורה,כמו הלב שלנו...היא יכולה לשרוף ולכלות כל מה שעומד בדרכה,ולהשמיד ולהרוג,כמו ליבנו בהאהבה...ומהצד השני,היא מחממת כשקר וטובה כשעצוב,מאירה כשחשוך וכשלא מוצאים את דרך הישר והטוב...היא הדבר הראשון שרואים אצל אהוב,האש הדולקת באישוניו,כמו אש אמיתית...שמוכנים להקריב הכל למענה...
הלוואי ונזכה כולנו לראות ולהצית רק את אש התמיד,האש הטובה והמאירה,שתדריך אותנו על דרך הישר והאמת,ושתמצא לנו אהבה קרובה לבוא...
והמתים אשר קראו את הדמעות הקרירות,עתה יוכלו להתחמם בצל אש של חיים,ויחייכו בקברם כשיראו את כל השמחה הפורצת כך,מתוך לב האדם...
תודה לך יולי!
[ליצירה]
קריאת הבית השני המליטה מפי אנקת תדהמה,
מה מושלם החרוז מה קולעת ההטעמה.
קראתי אותו ושניתי, והשיר כולו כמנגן,
לקול חלילך החורז בלי עמל עוד כהן וכהן
את המילים הקולעות ביותר לביטוי
מתוך נפשך בתוכה היופי מצוי.
[ליצירה]
תודה..
ישי, אני מסכימה איתך, יש כאן המון מה לראות, אולי אף יותר מאשר שם. אך שם נולדתי ולעולם לא אוכל לשנות זאת.
ראיתי כאן המון, טיילתי בהמון מקומות, וחלקם פשוט יוצאי דופן ביופיים, אך לעולם לא אראה כאן מקומות בדומים למקומות בקייב.
בכל אופן כתבתי את זה ברגע כזה שהגעגוע פשוט אכל אותי מבפנים והייתי מוכרחה לשפוך את רגשותיי בדרך כלשהי, אך כאמור זה היה "רגע" כזה. בדרך כלל אני מרחיקה ממני את המחשבות האלה. בכל אופן, תודה רבה.
[ליצירה]
תודה לכל המגיבים.
ייתכן והשיר באמת לא כל כך ברור, זאת משום שכדי להבין אותו כמו שצריך, יש צורך להכיר אותי תחילה...:)
אם כך, אנסה ב"קצרה" להסביר אותו:
בשיר הספציפי הזה אני מבקשת מה' שייתן לי את הכוח לא להיכנע לחולשות שלי בתור בת-אנוש ולהצליח לעמוד בנסיונות הכי כואבים וקשים."ואם ינתק החבל" (=חבל הטבור=אימי) אני אפול ואבכה לפני הקב"ה. החבל הזה, חבל הטבור ,כל החיים שלי הזין אותי, לא רק במשמעות המילולית של המילה. אבל כשהפרח הזה, זאת אומרת-אני, הבשיל, הוא החליט לחפש את עצמו, לחפש את השם (הקב"ה), זה שהיווה את החלק הרוחני בקיום שלי, זה שנתן לי את נפשי.
לאימא שלי קשה לשחרר אותי ולהבין שאני כבר לא הגוזל שלה בלבד.
ובסיום השיר, אני שוב מודה ומתוודה על יכולותי המוגבלות, ועל כך שאני מרגישה שאין לי הכוח להכיל את הקב"ה בליבי, ואני לא מתלוננת על כך, אלא מבקשת שהוא ישמש לי גב ויתמוך בי...
מקווה רעיון השיר נהיה יותר בהיר ונהיר. :)
[ליצירה]
האנלוגיה של השיניים הנושרות לאהוב שעוזב- מצמררת משהו, אבל עם כל החוזק, היא ממלאה היטב את התפקיד שיעדת לה- עוצמה, זיעזוע. הזדהתי עימך מאוד. מצאה חן בעיני גם האנלוגיה הניגודית בין שני הבתים. היא ממחישה בצורה יוצאת דופן את כאבך.
נוסף לאהודות. תודה לך, וסופ"ש מקסים!
[ליצירה]
פשוט דמעות בעיניים. שיר חזק ביותר. כל כך הרבה רגשות טעונים יש כאן...
אילולא הנסיבות, הייתי אומרת שהשיר ממש טוב.
אבל את עצמך כתבת זאת: זה נורמלי. ומתישהו זה היה חייב לקרות. לפחות היה זה מוות שקט, ללא סבל וללא מועקה. אם ישנה כאן נחמה, הרי היא זו.
ת.נ.צ.ב.ה
[ליצירה]
מזכיר לי דבר מה השיר שלך... אהבתי מאוד את הרעיון ואת הקשר (המקרי) למציאות...
אני לא סגורה למי מופנה השיר, אבל זה לא גורע ממנו בכלל.
אהבתי מאוד!