האיבר הזה, הלא-קיים-אולי הזה, הוא שמפעיל את החושים. האיבר, השריר, יכול להיות חזק ביותר. זה שרוטט, פועל, חי- בשעה שמאוהבים. האיבר הזה, שכאשר הוא חי- פשוט חיים, בצורה מלאה ועשירה יותר. שדואג להתעסקות במחשבות וחלומות בכיוון אחד ויחיד, פחות או יותר. זה שמצלצל ביחד עם הטלפון, נדרך לקול נקישה בדלת, מתהפנט מבהייה ממושכת. הרבה זמן שלא חשתי בו, שום רחש או תנודה מיוחדת. אני חוששת שהאיבר הזה- מת אצלי.
רק רגע, הוא מת?! ומה אעשה עכשיו, אם כן? אסור. וכי מה נותר לי מלבדו? לא מעט, אבל עדיין לא אגיע למצב השלם הנכסף בלעדיו. באמת איננו? אני זו שהרגתי אותו?! איך יכולתי?! איך יכולת?! כן, תבכי. עכשיו. אפשר. כדאי.
ומכולם, דווקא את. רומנטיקנית חסרת-תקנה ומעצורים, מחשבתיים לפחות. ככה אמרו עליך, ואומרים. את בעצמך הודית. ובדיוק כשכבר הגעת למסקנה שעדיפה אהבה נכזבת מאשר ריק בלב. לב שלא מסוגל להכיל אהבה אמיתית, רצינית. את לא רוצה יותר. את לא יודעת מה את רוצה. את מתחילה לחשוב שאת לא רוצה, את לא יודעת. אין מספיק קירבה, את לא מנסה, יותר באמת. אוף נמאס, נשבר, הלב. נשבר, באשמתך, נשבר ממך. ושוב, כשכבר קבעת שעדיפה אהבה כלשהי להכיל בלב מאשר כלום, אין לך אהבה, יש לך כלום. כמה אופייני- לגלות ערך אמיתי של משהו כשזה כבר נעלם. ואינו לך, שלך.
ולפתע, כמו בהבזק- רוצה. את רוצה, כ"כ, וזה לא מספיק. לא די בזה. תרצי יותר! תרצי חזק! תרצי גבוה, אמיתי מעבר למרחק! רק תרצי, לעזאזל, הרי ברצונך זה תלוי. אם יש רצון יש יכולת, אולי. אם אין רצון, אין כלום, בטוח.
ואת, הרגת אותו! האיבר החיוני הזה, נעלם. והדמעות האלה בקצה העין, הסומק בלחיים, הנפיחות בעיניים, לא, הם לא שישיבו אותו. מה כן? אל תשאלי אותי, אין לי חוות-דעת נוספת לתת לך הפעם. לשם-שינוי, אין עדיין פרספקטיבה שתיתן הסבר שונה, או פתרון ומענה.
זה רק הלב, אבל אין דבר כזה- "רק" הלב, כי הוא הכל. מי כמוך יודעת. אירוני?
לא נפתחת לדברים אחרים. הנאות מזדמנות, סיפוקים קלים ביותר, מיידים, אשר מתדלקים את האגו והנפש החולמנית בהזיות ואדרנלין, להמשיך הלאה. אבל לא להתקדם בעצם ל... שומקום. אז בשביל מה?! לו היתה לי תשובה נאותה, הייתי מזכה אותך בה עכשיו, מכאן שאין. יכול להיות שמגיעה לך התשובה, אין מה לעשות. עדיף לפטור אותך באי-תשובה הזו.
אין לך איש בלב, לא בפינה ההיא השמורה לאחד, או לשלישי, או למי שיוכל למלא אותה. האפשרות להכנס ללב שלך כמו נחסמה איכשהו, הרף אינו מה שהיה. איש לא יגיע למכסת הסטנדרטים, ייתכן? מה שכן, השכרה לטווח קצר דווקא לא דורשת הרבה במעון האהבה והחמימות, שם בפינה. "מלון הלבבות השבורים"?, ספק. הרי הרעיון המוזר מאחורי המגננה הזו הוא שלא תגיעי למצב של שברון-לב. ללא דיירי קבע, רק אורחים מזדמנים. למה את מרשה להם לשהות שם, ולו-לרגע דל? מה יש בה בזילות הזו שמכניעה אותך? כמה אתה חלשה? כזו את? חבל, החזקתי ממך יותר. או שלא, הקול הביקורתי הזה מעולם לא עודד אותך באופן שוטף. לא משנה, העיקר להגיד.
דיבורים זה דבר זול, למילה הכתובה אמנם יש לעיתים ערך גבוה יותר, אבל רק לעיתים.
מעבר לזה, מי את שתדברי? רוצחת! איך העלמת ממני את החלק הזה שלי, והוא שלי! שלי! איך? למה? ידעת שזה חשוב לי, אז איך יכולת? גרוע מכך, איך אני בכלל אפשרתי לך?! מאחר ורצח נחשב פשע לכל-הדעות, ועל-כן אני שותפה שלך. מה שמוזר הוא- שאני את.
לא-ברור אם המניע, האינטרס שלך טמון בדרך החשיבה המעוות או הריאליסטית מדי, מה שבטוח הוא ששתינו נפלנו כאן. כולנו. בנוסף, אם מדובר בתוצאה של החשיבה הזו, אולי עדיף להדחיק אותה מהתודעה. "אז מה כבר רע בקצת לברוח?". איך אשמור על העולם וחלק מתושביו, שיקרים לי, כשאת עצמי אני מוסרת כך?. שמרי על הלב, יש דברים שאסור לראות. כי כמה שתדעי יותר- תביני פחות. ובינינו- כמה בכלל את מבינה? -אל תסכני את זה.
מכל ההצפה הזו, לפחות השתחררו משקעים. כעת אפשר לנווט אותי אל החוף, בבקשה?
לא ברור, לא מובן: היכן, מתי ואיך. אלך כמה שאצטרך. מקווה.
מה שמנחה אותי, שמכוון מעט הוא- הרצון המחודש הזה. הרצון בעצם לרצות.
אני יודעת שהיה אצלי בשימוש החלק הזה, הוא שלי. ואני רוצה אותו בחזרה. ואכן אשיב.
תגובות