זה מרגיש מוזר.
להתאהב שוב, במישהו חדש
ואולי במי שהיה שם תמיד, כשההוא לא היה כאן.
להתאהב
במי שהושיט את היד החמה
וליטף בפיזור מנחם את הראש,
כשידע כמה רע לי.
להתאהב
במי שהגיש ממחטה מנייר,
במי שזרק עלי כדורי מציאות
ותלש אשליות יחד עם הבשר,
ולמרות ששרף וצרב
(והיו רגעים שכל כך שנאתי)
הוא לחש "אני כאן" בלי אומר.
להתאהב
במי שמעמיד את כתפו לרשותי
וקורא לי ברוך
"אחותי..."
אך לא אחים אנחנו-
וזה למה כן.
תגובות