ענן מולי מפליג
באדוות התכול,
השקט המדאיג
צף בזווית העין
ושום דבר חריג,
לא מוות ולא שכול
אך משהו מעיק
והלב רוטט עדיין.
מן גוש כזה שבחזה
כגודל האגוז
ואין דבר נורא מזה
לא להבין מדוע
וכמו הילד ההוזה
שחלומו נגוז
נמלא הלב הריק הזה
בצער די תמוה.
וכשצופה בעננים
חיוך רחב נמתח
כי אז נזכרת בפנים
של צער שהלך.
תגובות