תחתֵי ברושים שקטים

בין עשבייה טרייה וּמוריקה

שוכבים אחיי.

בינות חיים כרותים

עַל-יַד תמימות הנעורים המתוקה

כלו עיניי.

 

ורק הַהֵם, אשר כל-כך, אך לא-

כבר לא ישובו לחייך

וגם למות.

ורק אני אשֹא לבד בעול כולו,

ואתפלל ואברך-

ואז אמות.

 

כי אֵש אשר גזלה אֹתם ממני

תמשיך היא לחמֵם

נשמות קרועות

ועל אחיי עוד מְבכַה, עודני-

דמעות שרַק מתים

יודעים לקרֹא.