תחתֵי ברושים שקטים
בין עשבייה טרייה וּמוריקה
שוכבים אחיי.
בינות חיים כרותים
עַל-יַד תמימות הנעורים המתוקה
כלו עיניי.
ורק הַהֵם, אשר כל-כך, אך לא-
כבר לא ישובו לחייך
וגם למות.
ורק אני אשֹא לבד בעול כולו,
ואתפלל ואברך-
ואז אמות.
כי אֵש אשר גזלה אֹתם ממני
תמשיך היא לחמֵם
נשמות קרועות
ועל אחיי עוד מְבכַה, עודני-
דמעות שרַק מתים
יודעים לקרֹא.
תגובות