פורש ידיי השמיימה, אל טוהר הלילה,

מביט אליך רואה נסתרות.

פניך זחוחות לי כך, בין צדק לנֹגה,

הסהר מאיר את עינייך ברום.

נתיני ארצך אליי מקרצים,

נותנים עצתם כיצד בך לנהוג.

מרהיבים את נופי ביושבינו על החוף,

כשידינו שלובות זו בזו מול השער.

מחכים עוד כמעה, לבוא הזריחה,

לאור החמה שתאיר כך לפתע.

שתחמם את ליבינו אחר ליל הקריאות,

ליל החיפוש אחר תשובות ממרום.

נצנוץ אחרון של נדוד השינה,

פורט על כינורות נפשי הענוגה.

מתחיל בניגון הארוך הזורח,

רוקד לאורה של חמת המרום.

הים לי שולח גלים לבנים,

ואת כמו ציפור מרחפת ממעל.

מסתובב סביב, אחר עקבותייך,

וקורא לך בקול "מלכתי!הנה באת!"

נותרת רק עימי, מול האור המפלח

כל צבאך אץ אחור, אל מול זוהר השמש.

טבע במצולות, אל תחת הגלים,

קורא הוא תיגר לחמת המרום.

שולח שליחים על פני רוח קדים,

לראות אם עזבה היא את כס מלכותה.

וכשדעכה היא מרגש, בבוא ליל הכלולות,

עלה שוב צבאה וכבש המרום.

ועתה יפתי, פצחי בקולך,

ענגי את אוזניי במילות אהבה.

שלחי בגלייך את רגש הסתר,

הנגלה רק בתום קיצוף הגלים.

בריח המלח הנשאר באויר,

אחר גאות השנאה אל רגליי הטבועות.

נטעי בליבי שוב, את שצף הרגש,

מלאי אהבה בחלל נשימתי.

פזרי כוכבים בעיניינו כמו פעם,

נשקי לי ילדה, שלא יכאב לעולם.