הייתי כחולמת, כשבאת לקראתי
וליבי לא מצא מנוחה
ולהשקיט לא יכולתי, פשטה בתוכי
החמימות המוכרת, המתיקות הברוכה...

עד אנה אשית עצות בנפשי?
עד אנה אתחבט מול פניי?
עד אנה אחוש ניחושים נואשים
ואכחיש קיומך בחיי?

אך אין בידי לפצות שפתותיי
מקוננת אצלי מבוכה,
אך קולי- הוא נבקע מקרביי
וליבי דורש מנוחה...

אנוכי קשת פנים
וחזקת לב מאודי
אך החסרתי אונים
כשנפרם חוט סודי.

*

כעת כבד יגוני בלבבי
ונפשי מייסרת עצמה באין תום-
נשמתי נעתקה מגופי
ואזלה ידי מלנשום.