השקט הזה שבינינו,

יעיד בעד עצמו כי אכן אהבתי.

בוא נשאיר הכול מאחורינו.

בוא נפצל לנצח חיינו,

זה הרי קל. בעצם...כך חשבתי.

תגיד לי, עכשיו, משהפכנו לזרים,

אהבת אותי? או הייתי עוד "בלבול"?

זה היה קל, לא? הקל בדברים.

לפתוח את ליבי הנעול,

ועוד במפתח שאני עצמי נתתי,

טיפשה. הרי ידעתי,

ושמעתי

וקראתי,

שברגע שתכנס פנימה,

פשוט תסתובב ותברח,

ותשכח.

כמו ילדה קטנה,

הלכתי שבויה אחריך,

האמנתי לכל מילותיך

אשר כתובות היו על החול.

ציירת אותן יפה, כמו שאתה יודע,

במכחול.

השקעת, ממש כמו אומן.

ואחרי כמה זמן,

בעצם, כמה ימים,

הגל החולף

בא וליטף,

ומחק את מילותיך.

וכל ההבטחות,

הציורים

שקעו במצולות הים העמוק

וכל מה שנותר לי כעת

הוא לשתוק.

ועכשיו השקט הזה שבנינו,

הוא צועק

ומזכיר לי עד כמה אהבתי,

ומונה את כל הימים שחשבתי

שזה הדדי.