"...וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו; וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי" (בראשית, ח´ 21)

אללי! מה רבות דמעותיי, אללי!

מה כבד הוא הצער בלב הרוטט,

ואנוכי, נפש קטנה לי ואולי

ואולי זו בכלל תיכרת.

אל תשאירני בדד, אלוקיי,

אל תנטישני לעמוד כאן דואבת,

כואבת הנפש אף יותר מרגליי

שעייפו משאת רקמתי הנתעבת.

אללי! מה כבדים ורבים חטאיי,

מה חזקים המה כבלי חרטה,

הגד לי מלכי מה עליי לעשות

או שמא ראויה למיתה?

הבט בעצבת שפשטה בעיניי-

נפתוליי הכאב ללידה משולים

ייצר ליבי רע מנעוריי-

ובכל זאת זורמים אגלים.