שוב בוכה לו הנובמבר
ומוהל אשליות בשלוליות הטריות,
משליט רטיבות על הכביש הצונן.
מכוניות עוברות-
אחת
ועוד אחת;
מבריחות עימן את צללית
העצים
וטיפות ברוכות
נדבקות על חלוני במקצב קבוע
ואיך הגעגוע
(אל מה שלא היה)
פושט בתוכי
ואולי...?
מתרפקת על זיכרונות שקריים
וחלום מנופץ
שוב נקרץ מחדש
כמו מכלום.
ואני מחבקת
את התקווה החיה-מתה הזו
ונכנעת.
למרות שיודעת היטב.
המילים צפות על גביי הנייר-
כתם שחור,
לא ברור,
לא מוגדר
ואולי זו סתם נחמה מאוששת
למה שבעצם- נגמר.
תגובות