כשהעלים הראשונים של עצי האלון מתחילים לנשור, להתעופף ברוח סגרירית לאין יעד, להידבק אל סוליות הנעליים ולהתמזג עם הרטיבות של השלוליות הראשונות, אז מגיע היום הזה. "יום הולדת".

כל פעם שאת מתעוררת ביום הזה שלך למגע השפתיים של אמך על הצמח, את מרגישה מן עגמומית כזו שמתפשטת איפשהו בתוכך. עמוק עמוק. וכמה שלא תנסי להוציאה משם, לא תצליחי.

זה הריי יום הולדת! יום של שמחה! גיל!? עליה איטית (ומייגעת) בסולם השנים. לפעמים באמת נדמה לך שאת מתבגרת. טועה ומתבגרת, מחשלת עצמך מפני שגיאות.

וככל שאת מתבגרת, כך גם השגיאות שלך יותר ויותר חמורות ובלתי ניתנות לתיקון. או לפחות כך נדמה לך.

והכול כל כך מסובך בגיל הזה. וההרצאות החוזרות והנשנות של היועצת, המחנכת, נראות בעינייך מטומטמות כל כך, חסרות שחר. ואת חושבת "מה הן יודעות בכלל על החיים שלי? מאיפה להן מה עובר עליי? אני לא עוד מספר ´בסטטיסטיקת הנוער המתבגר´. אני לא כמו כולם, לי יש הבעיות שלי". אך להן אותן תשובות לכול. "זה הגיל", "ככה זה בגיל הזה", "זה כואב עכשיו, אבל עוד כמה שנים תזכרי בגיל הזה בחיוך". ומי אמר שזה כואב? ואולי את סתם רוצה שמישהו, לפחות פעם אחת יקשיב לך? סתם יקשיב. בלי לתת עצות זולות ונדושות. אולי את רוצה להפסיק לכתוב את הכאב שלך, אולי את רוצה לדבר את הכאב שלך, להגיד אותו החוצה, אבל לא למחנכת שלך, ולא ליועצת, ולא לחברות (מסכנות, כמה כבר אפשר להעיק עליהן עם הצרות שלך?), ולא להורייך.את רוצה לספר את החיים שלך למישהו חיצוני כמו למשל הים.

אז את הולכת אל הים ביום ההולדת שלך, מספרת לו שגדלת בשנה, מבטיחה לו, לעצמך, שהשנה הכול יהיה אחרת, שתשפרי עצמך בכל דבר, שתתבגרי, שתתחילי להבין את האנשים מסביבך, שתנסי להבין את עצמך. אבל מי כמוך יודעת שאלה רק הבטחות. ושהשנה הזו שוב תחלוף לה ביעף מבלי שתספיקי לעשות משהו, לקיים לפחות אחת מכל הבטחותייך.

ובשנה שאחרי, תבואי אל הים, ותוסיפי עוד דמעה מלוחה למאגר, ותבקשי ממנו סליחה ששיקרת לו, ותצטערי על כך שלא הצלחת לקיים ההבטחות. והוא ילטף את רגליך ברוגע, כמו אומר "אין דבר... בשנה הבאה, אולי..."

ואת תביטי אל תוך הכחול-ירוק, ותגידי לו: "איך אתה יכול לסבול אותי אחרי כל השקרים שלי? ההבטחות שווא?"

ותשמעי פתאום קול, ויאמר לך בשקט: "גם אני לא תמיד מקיים הבטחות". תחשבי שזה הים, ושירדת מהפסים, ותנסי לעלות חזרה... וכמה כואב זה להישחק בידי הגלגלים של רכבת החיים הזו. היא עוברת מעלייך מוחצת עצם, רקמות, רומסת את גופך, וכבר לא אכפת לך מכלום. כבר לא כואב.

אבל בכל זאת, מתוך המסילות, תושיטי יד מדממת לעבר השמיים ותתפללי. אבל אז תזכרי שאת בכלל לא נוהגת לעשות את זה. כל התפילות שהתפללת אי פעם נסתכמו ב "הלוואי ואקבל ציון טוב בלשון".

ופתאום את מוצאת עצמך מתחננת שייקח אותך. מי ייקח אותך? אף פעם לא באמת האמנת בו. ואולי הוא בכל זאת קיים. הוא קיים. תמיד ידעת זאת. ידעת, אך הדחקת כי הוא אף פעם לא מקיים הבטחות. הוא הבטיח לך פעם שייקח אותך מתישהו, אבל הוא לא רוצה. אומר שאת רק בת שש עשרה. שיש לך עוד זמן.

ואז את שומטת מידיו את ידך המדממת. מחכה שהרכבת תסיים את מסלולה על גופך הרעוע. נדמה כי התעוררת הרגע  מתוך חלום בלהות. שש עשרה? כבר שש עשרה?

ואז את קמה, והולכת הביתה.

אולי היה כדאי לבקש מהנרות משאלה אחרת.