הוא הרגיש ואהב וצחק ובכה-

ליווה בדמעות כואבות את הוריו ההולכים

ואת ילדיו ההולכים לחופה באגלי אושר

ובחיוך אחז בנכדו הפעוט

ובידה החמה של אשתו.

הוא חי.

וביום בהיר אחד,

בעוד המלאכים הלבנים פורטים על הנבל

בשערי העדן, כהרגלם, כשמגיעה נשמה חדשה-

הוא נלקח. או אולי בעצם- הלך.

לעולם לא נדע. לעולם.

רק נזכור את האדם שהיה,

את שהיה הוא אדם-

ומת.

לזכרו של אדם אשר היה ולפתע איננו. 

ת.נ.צ.ב.ה