איך זה קורה

שסתם פתאום,

ללא סיבה,

מישהו מחליט

שכעת זה תורך?

ואיך זה קורה

שהמסך שלך יורד,

ומישהו מוחא כף אומר

"הנך מוזמנת לרדת,

ניצור איתך קשר".

ומבטו חודר,

לתוך נשמתך המועדת,

ואז קולו חוזר,

וגוער

כי אינך יורדת.

ואיך זה קורה

שההחלטה לחיות או לא,

פתאום נראית לך קשה?

ונשמתך מתפתלת

ומתוודה בלחישה,

שהיא סובלת?

שהינה תשושה?

והרפיון ביד,

בעודך שם לבד;

זו לא את

אוחזת בו,

אינך אשמה

במעשייך.

זו פקודה לידייך

מהגוף החוטא

והלב הסוטה.

זו לא את.

ומשהו למעלה

רואה ושומע,

אך אינו מונע.

הוא חופן בידו את ידך.

האחת מקרב אל לבך,

והשנייה אל ראשך,

והקנה נצמד לרקע, 

ודקה

של שתיקה.

דומיה ארוכה,

רחוקה

מהתום.

ואיך זה קורה

שלפעמים,

ברגעים של ייאוש,

המוח יורה

קליע

לתוך עצמו?