וככה השמים פה:
גדולים מאוד
ואדומים מאוד, מצולקים
בענפי עצים
פריכים כעצמות גוזלים -
עוד מעט חורף.
(הגוזלים מתים בחורף, הסברתי.
הם מתרחבים כמו מים בקור
פולני, ובסוף מתפקעים
ומתפזרים)
חם בי בלילה הזה
בירושלים שלי-של מטה,
על מחטי האורן שבה, הזועמות,
והאוויר המאובק - על
חמור אחד, עצל זנב,
שנשאר למטה לחכות.
ואיזו אמת כאן, ואיזו
כפירה, ואיזו היא (ומי היא זו)
נפשי המסוכסכת, המבכה את
נפתולי כוכביה.
מאז שם (הגדול האפור והנורא
ומשרתיו אש
לוהט זועקים קדוש)
לא דיברתי דבר ו
ישנתי מאוד, עד
הרגע הזה, החם והאדום, כשזקן
אחד אחז בכפו של ילד
קטן והבטיח
"נשובה"
תגובות