[ליצירה]
לדעתי דווקא הקומפוזציה מעבירה את המשמעות של אומנות לעם- מצד אחד זה מדהים למצוא תמונה בגודל כזה על קיר של באסטה, מצד שני- זה המקום שהיא מקבלת, מאחורי האבטיחים, כשהשקיות מקבלות יותר תשומת לב מהקונים. כך שכל הטענות של אודיה, הן בכוונה מבחינתי.
(מה שלא מצויין זה שהתמונה צולמה בשוק מחנה יהודה, והפוטרט למי שלא זיהה, הוא של בגין. אני חושבת שהפרטים הנ"ל מוסיפים עוד רובד לשם שבחרתי).
ולגבי השחור לבן- יש לי את התמונה הזאת בהמון ווריאציות. בכל פעם שאני בשוק אני מצלמת את הדוכן הזה, ואת זאת אני הכי אוהבת. בלי כל העומס הצבעוני. אז די עם זה.
[ליצירה]
לקצת אחרת
אנחנו השתמשנו בבית עד לפני משהו כמו שלש שנים, כשממש כל אחד קנה פלאפון והתחלנו לפתח שרירים מיותרים באצבעות...(שני המכשירים עדיין ברשותנו, לכל המרבה במחיר).
[ליצירה]
תמונה זו צולמה במיקצועיות רבה, כיצירה היא פשוט מושלמת. כל זה מפני שניתן לראות בה רבות ומכל הזויות. האיש יכל להיות בעל המקום כמו כן עלוב ללא
אפשרות לקבל ארוחה בביתו.
מאושר ואומלל, אולם אין אפשרות לקחת מימנו, את
טוב ליבו הקורן מפניו, ואושרו בכך שמישהו החליט
לצלם אותו.
יצירה נפלאה ועדיין לא נגעתי בקצה המזלג במה שניתן
לראות בה...
תודה לך ערוגה:
חיים
[ליצירה]
לא עדיף היה למקד את חור המנעול- הנמצא במרכז-והעין מבחינה בו ראשונה?
החלודה, השחור-לבן והבחירה בפריט בודד מותירים רושם עוצמתי בהחלט.
(וגם לי לא ממש ברורה משמעות הכותרת..התאירי את עינינו?)
[ליצירה]
חובב,
ד' תשרי התשס"ה
.
מסופר על רבי שבא אליו אדם וביקש ממנו שיעזור לו לחזור בתשובה. "למד אותי לבכות", ביקש אותו אדם.
ענה לו הרב "לבכות זה לא מספיק. אני אלמד אותך לשיר".
הרבה יותר קל לכתוב עצב. "נעים להיות עצוב" שר חמי רודנר, נעים וקל. הרבה יותר קל לברוח לחמימות המוכרת של כאב הפרידה, מחיר ההיכרות. כולנו היינו שם- כולנו התרסקנו בגלל אהבה, כולנו נכוונו בבדידות, וזה המכנה המשותף הכי פשוט. (שלא לומר נמוך)
אבל זה לא מספיק, הייתי רוצה ללמוד לכתוב שמחה. להיות מסוגלת להתמכר גם לה, להתיידד איתה, להתכרבל איתה כמו שכולנו יודעים לעשות עם העצב והכאב. (אולי אפילו להאמין בה. מהעצב אנחנו לא דורשים הוכחות. רק המשחה נדרשת להוכיח לנו שהיא אמיתית. שלא תפוגג לנו באמצע).
והנה, תראה איזה יופי אפשר לכתוב שמחה:
http://www.tzura.co.il/thesite/yezira.asp?codyezira=2217&code=390
[ליצירה]
אני חולקת על ילד, אני לא ניחשתי את הסוף. אבל כל הקטע של השינויים היה די צפוי, בטח יש מישהו שלא השתנה בכזאת קיצוניות ברורה.
זה לא רע בכלל, זה אפילו די טוב.