בהתחלה לקחו את היפות. אפילו לא נתנו להן זמן להתקשט ולארוז, פשוט ככה. והן כבר לא היו. חלקן עוד המשיכו לחיות ביננו, אבל הבדידות הרסה את יופיין והן נראו רגילות. בעצם, זה מה שהציל אותם לזמן מה, אבל מחיר ההתחזות היה כבד מנשוא. אחר כך הלכו המשמעותיות. פשוט נעלמו להן בוקר אחד. ובניגוד לבעלות היופי, בעלות האופי לא חשבו לרגע להסתתר במסווה רגיל. הן הלכו כולן, יחד, כאחד. חיפשתי אותן בכל מקום, אבל כל פינה שסבבתי, כל אבן שהפכתי רק דחס את הייאוש עמוק יותר לעצמות. למזלי, ההגיוניות נשארו איתי והסבירו לי בדרכן השקטה, שכשהיפות הלכו, למשמעותיות אבדה הסיבה להיות כשהניגוד שלך עוזב, אין משמעות לחיים שלך כהפך. המגניבות, לעומת זאת, נפלו אחת אחת. בלילות הראשונים עוד ספרנו אותן והשכבנו אותן לישון אחוזות. אבל המגניבות חיות בצ´יזבאט, והן פשוט נעלמו להן. אחת-שתיים כל לילה. אחת ההגיוניות הציעה אזיקונים, אבל באותו לילה האזיקונים נעלמו יחד עם מגניבה שדווקא ממש אהבתי. כבר די ברור לאן כל זה הולך. ולמרות הכתובות על הקיר לקח לי המון זמן לשים לב שגם הרגילות חדלות. הן יכלו לחדול לך באמצע שיחה. רגע הן שם ואחר כך לך תחפש. האיומות דווקא היו שם כל הזמן, ובנאמנות איומה מילאו את כל החללים. אבל האיומות הן נקמניות ונוטרות- וכדי לנקום על חוסר ההערכה העקבי שגיליתי כלפיהן הן הרגו את הנימוסיות. בפשטות איומה אך אופיינית, הכניסו אותן לחדר עם קללה. הנימוסיות נחנקו עד שהחליטו לומר מילה. אבל הן לא מצאו. ככה זה הנימוסיות, מרוב שהן לא מתערבות בחיים של אחרים, הן פשוט לא שמו לב שכל המילים אינן.    תודה להוא שריהט אותי מחדש.