בזכות רייזל ניסיתי כוחי בפרוזה. חשבתי שאולי כאן הוא יזכה להשתלם יותר. תודה רייזל, ותודה לחתלתול של, שנתן לסיפור שם.

בדרך אליכם הקריין מודיע על מערכת חורפית שמתקרבת לאזור. כבר אמצע כסלו ועוד לא ירד הגשם הראשון. האדמה ואיתה אנשי ירושלים נושאים עיניהם לשמיים האפורים, פניהם סדוקים וחרבים, אלו הם קמטי מרירות בפנים. האבק פשה בכל, בנוכחותו הכבדה והמעייפת. אלו ימים קשים לנשימה. טיפות עכורות הכתימו היום את הכביסה, זה לא היה היורה, זאת הייתה תזכורת- התפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלוהים אחרים. זה מכבר איני שומעת למצוותיו אך ליבי אינו מתפתה לדבר. הוא למד להזהר ומאז פועל כפי שנברא- משאבה מכנית עם תפקיד מוגדר.

אני חונה ליד הבניין המוכר כל כך. אפילו גרנו בו תקופה- שבעה ימים שהתמשכו לתקופה ארוכה, עד שקמנו וקרענו עצמנו מאביך. לא לכבודי עשית זאת ולא בלב קל, אבל באבהות המתהווה בך הכרזת ש"זה לא מקום לגדל ילדים", ואני חייכתי. זה לא היה מקום לגדול בו כלל- לא לך, כשהיית ילד קטן עם עיניים גדולות ועצובות, ולא לנו- זוג צעיר עם עיניים נשואות בציפייה. המחשבה עלינו מכוננים ילד בצלמו ובדמותנו, מגדלים ילד שהוא הצהרה גלויה לסודות שזרמו ביננו השקיטה את כל הלמות הספק והפחד. יכולתי לשמוע בקולך איך כל החלומות שלנו נמסכים באופן הטבעי בו אמרת "ילדים". באותם רגעים הרגשתי שזכינו, שכינה ביננו. היה נדמה לי שזה האושר.

ביום השנה לנישואים, בדרך לצפת, מכורבלת במושב לידך, הפצרת בי לישון. כמה מכוערת הייתי בעיניי- גופי מנופח, עורי מנומר נימי דם, בגדיי גדולים ורפויים. פניי, לאחר 8 חודשים ללא שינה ובחילות היו מנופחות ומיוסרות. כמה הייתי זקוקה אז לאהבה שהזרימו עיניך, לאופן הגאה בו התבוננת בי כאילו כל הפגמים האלה נסתרים מעיניך. ואני, יודעת כמה אתה נהנה מהנהיגה הזאת בגשם, וויתרתי ונכנעתי לטלטלה המרדימה של הפז´ו החבוטה שלנו. "יכול להיות שאת דואגת?" שאלת. ממרומי האושר שלנו היה בלתי נתפס עבורך שספק החרדה מנקר בי תמיד, גם עכשיו, כשאתה שר לי עם הרדיו שיר אהבה, והנוף לצידי הכביש שטוף בגשמים של תחילת אדר. "תחשבי שאנחנו בעירה ציורית בחו"ל" אמרת.

מעניין אם גם בחו"ל יש גלגלצ. ואם גם שם מודיעים לכל שאר הנהגים על תאונות שחוסמות כבישים וגורמות פקקים. ואם גם בגלגלצ של חו"ל מפצירים בשאר הנהגים ללמוד לקח ולנהוג בזהירות.  

כשההורים שלי הגיעו לבית חולים, אביך כבר היה שם. הם עמדו לידי אילמים בזמן שאביך מחה את דמעותיי הדוממות וליטף את ראשי. הוריי התיאטרליים התקשו להבין את היגון הקפוא שאחז בנו. הם ניסו לדובב אותי, מפצירים בי לא להדחיק, לא להחניק את הבכי והצעקות, לשתף אותם ברגשות, ובכל זאת הבעת הקלה התפשטה על פניהם כשבקשתי מהם ללכת. "אני רוצה להשאר לבד" אמרתי להם בכוחות אחרונים, ונתתי למילים לחלחל להכרתי- כמה שאני לבד. ברגע אחד נלקחת ממני אתה, ונלקח מאיתנו הילד שלנו- שעוד לא היה ילד. ועוד לא היה שלנו. נלקח ממני כל מה שהיה לי וכל מה שחשבתי שיהיה לי.

במשך ארבעה ימים פרפרתי בין ערות לשינה, ואבא שלך נלחם עם חדר המתים על מועד ההלוויה. את השבעה ישבנו בבית החדש שלנו. אביך פרש מזרון בחדר ילדים. כמה עתיד וחלומות נמסכו פעם במילה הזאת, "ילדים",  ועתה העתיד הזה היה מונח לפני כאבן שאין לה הופכין.

אביך, שאיבד בשנה אחת את אשתו ואת בנו, הגן עליי מכל אותם נחמות נבובות שהציעו המנחמים. "כשכואב צועקים" המשיכו הוריי להפציר בי. "היא זועקת כמו עץ כרות, זה אתם שלא שומעים" ענה להם אביך בקור.

הוא טעה, אני רק חיכיתי שכולם ילכו. ידעתי שכשכולם ילכו, ישתרר כאן שקט, ואתה תבוא.

ואתה לא באת.

עכשיו אני במטבח שלכם. אביך פורק את הקניות- בשקיות מתנוצצים ירקות ודגים טריים. ראיתי אימהות אוחזות את ילדיהן בפחות עדינות מאחיזתו המערסלת חבילת ביצים. הוא יודע שיש פעמים שאי אפשר לאסוף את השברים. במטבח הקטן שלכם אני חותכת סלט, ואביך שובר ביצים לחביתה. כשגבו מופנה אליי הוא שואל אם דוד יבוא. האזכרה שלך בעוד חודשיים וזאת השאלה הראשונה של אבא שלך- אם דוד יבוא.

לא, אני עונה ורואה איך כתפיו משתחררות מעט, ואני לוחשת את המשך המשפט- באותו יום מתחיל השבוע בו דוד ואני לא נפגשים.

כשהוא הולך לסגור את החלונות מפני הגשם שהקדים ביום את נבואות החזאים אני יכולה לשמוע אותו רוטן על האמצעים הרומנטיים המזוייפים הללו. בדיוק כמו לפני חמש שנים פחות חודשיים ושלושה שבועות.

ולהרף עין אני רואה אותך שולח לעברי חיוך מתנצל.

כמו אז.