ואני אומרת זאת בשיא החיוב.
היופי, הוא בעינֵי המתבונן, ובעינַי כל היופי בתמונה המדהימה הזו:
הוא הניגוד בין האותנטי בפוקוס לכורסא המעוצבת והדום הפרווה הסינטטית מחוץ לפוקוס,
עובדים עליי גם:
הסקרנות לגבי מה שרחוק יותר משני אלו,
והשטח המת - המשולש השחור בפרונט, שמושך את העיניים מהאותנטי-עלק הלאה.
אהבתי ביותר!
כל העניין, הוא לשתות משהו חם בלב מדבר )
אולי היה כדאי לשים את הפוקוס על הכוס הקרובה יותר? או שבעצם התכוונת שהכוס הברורה תהיה טיפה בפנים?
אבל זה נפלא גם ככה.
(למרות ששחור לבן כמעט תמיד קונה אותי..).
תמונה יפה!!! הקטע המת למטה מפריע לי קצת, ואולי היה כדי לבדוק גם אופציות אחרות לפיקוס - אבל גם בלי זה - תמונה מדהימה! הזווית נראת לי בדיוק מתאימה לקומפוזיציה, יחד עם הכורסא ושאר החפצים...
רק דבר אחד הכי מפריע לי...
בטוח שזה קפה תורכי?!? :D ^_^ (הכוס השמאלית נראת כמו קפה, אך המפוקסת נראת יותר כמו משקה שחור אחר.. מבריק מדי לקפה תורכי..)
[ליצירה]
אותנטי עלק!
ואני אומרת זאת בשיא החיוב.
היופי, הוא בעינֵי המתבונן, ובעינַי כל היופי בתמונה המדהימה הזו:
הוא הניגוד בין האותנטי בפוקוס לכורסא המעוצבת והדום הפרווה הסינטטית מחוץ לפוקוס,
עובדים עליי גם:
הסקרנות לגבי מה שרחוק יותר משני אלו,
והשטח המת - המשולש השחור בפרונט, שמושך את העיניים מהאותנטי-עלק הלאה.
אהבתי ביותר!
[ליצירה]
"מעין "שיר השירים" קטן ואינטימי של איש אחד".
איזה משפט נפלא. אהבתי. אם כי אני חלוקה לגבי תוכן השיר, כל מהותו של שיר השירים הוא הנסיון לגשר בין השפות השונות של הנערה מעין גדי ודודה מארמון המלך בירושלים. בשיר הזה אין דיאלוג, ועל כן קשה לי לראות בו "שיח של בן אדם למקום" אלא להפך. הגדרת האהבה כנסתרת, מאחורי עיקול הדרכים יוצרת, לפחות אצלי, תחושה של שודדי דרכים מאיימים ופחות אהבה, יותר פחד ופחות זריחה המתרחשת אל מול עיננו.
אנחנו רוצים כאן ועכשיו, ואנחנו יודעים מה יהיה מתוק. כל השאר קשה לנו, ועוד יותר קשה לנו אם באמת השלמו שזה "רציתי", עבר שכבר לא יושג.
בקיצור ירון, ההשווואה שלך לתהליך הגאולה ירון נובעת מתוך ראיה צר ומעט בלתי בוגרת של הגאולה, המנוגדת בפירוש למאמרי חז"ל על גאולת ישראל הבאה קמעה קמעה ואף גישות הרואות גם בהבשלת הפרי מתיקות אין קץ.
והערה תוכנית, הייתי מכניסה את "ועם כל זה אחכה לו" כחלק מהשיר ולא דוחפת את הקונטציה עם כפית .
[ליצירה]
עצוב.
קראתי איפשהו שילד צריך שישה חיבוקים ביום כדי לשרוד ושמונה כדי לחיות ולצמוח.
ולי נראה שכשהגיל גדל, גם הצורך גדל. אבל עובדות החיים ממעטות אותם, הופכות הם נדירים כל כך.
[ליצירה]
אני חולקת על ילד, אני לא ניחשתי את הסוף. אבל כל הקטע של השינויים היה די צפוי, בטח יש מישהו שלא השתנה בכזאת קיצוניות ברורה.
זה לא רע בכלל, זה אפילו די טוב.
[ליצירה]
וואו,
נדיר לכתוב בחרוזים ככה מבלי לפגוע ברעיון או בזרימה.
ידעתם שביפן יש יום שבו חוגגים את הפריחה בפיקנקים בבית קברות?!? כל העם עולה לבית הקברות שלו בשביל משהו שמח, בשביל לחגוג צמיחה.
יש בזה משהו...
תגובות