בעזרתו. "סוד היות האדם כלול בסוד החכמה ותבונה ודעת, כי האדם הוא סוד החכמה והאשה סוד התבונה, והחיבור הטהור הוא סוד הדעת" (אגרת הקודש לרמב"ן). נפגשנו לראשונה בגן פסלי- זכוכית. הוא אמר שזו תערוכה חדשה ושהוא רוצה לראות. לא התנגדתי. היה זה יום נעים ושמש שבקעה מן העננים שרטטה פסי שתי-וערב על פניי. פסעתי בגן, זורקת מבטים סביבי, לוכדת בעיניי דמות כהה הניצבת כפופה מעט מול פסל זכוכית. הבטתי בו ממושכות, בתחילה נרתעת מתוויו החדים אך מבלי משים- מתהפנטת מהם. פנים מגולפות לו, לבְּנָיָה, כחוצבו מאבן בזלת בידי סתת אָמוּן. לחייו מלוטשות חד, קָשה. עיניו שקועות מעט כשומר לעצמו את עמקות עיניו ואפרוּריוּת שרויה בפניו, עננה של דין. אינו נאה כלל, בְּנָיה, ורק זקנו השחור מעצב פניו בהדרת כבוד ודומיה. "אני רחל"- אמרתי ופניתי להביט בפסל- דמות אם המערסלת את תינוקה בזרועותיה. הוא הביט בי ואחר החזיר מבטו לדמות. "הפסל הזה, יש בו משהו עצוב"- אמרתי לאט, מעבירה אצבעותיי בקפלי גלימתה, אפה החטוב, לחי התינוק. הרמתי אליו עיניי, בעיניו הכהות הורה לי להמשיך. "כביכול זהו רגע מאוד אינטימי בחיי האם והתינוק, אבל הם לא כאן. שניהם לא כאן. לא באמת". היססתי, מנסה לתרגם במילים את שמרגישה. הוא שתק בהקשבה מלאה, לא מוריד מבטו מעם התינוק. "האם מהורהרת. היא לא מביטה בילדהּ ברוך וחמלה, היא בוהה הצידה. היא לא כאן. מוטרדת" שתיקה. "והתינוק, אין בפניו ארשת של זיהוי, של שייכות. הוא מביט מעלה כמחפש דבר... דבר אחר". "וכאן", אמר בניה, מעביר אצבעותיו בנק' החיבור בין כף ידה לזרועו הזעירה. "פרקי אצבעותיה הדקים סוגרים עליו וזוהי נקודת ההשקה היחידה בינהם אך גם זאת בכפייה. ראי- ידו מתרוממת מעט כמנסה להשתחרר". "זה עצוב"- אמרתי. בעיננו הבהבנו הסכמה. סבבתי את הדמות, נבהלת לרגע כשרואה חור פעור בגבה. "ראה"- אמרתי והוריתי לכיוון החור. "קראתי על זה"- אמר, "הפסל מותיר חורים בכל הפסלים, כך הפסלים עומדים חשופים והטבע שמסביב נכנס בם". הוא קרא תמיהה בעיניי והמשיך- "לעיתים נושרים לתוכם עלים, נכנסים חרקים ופרפרים, אבק שהתאסף באוויר, טיפות הטל והמטר. לאחר חמישה חודשי תצוגה הם מהווים כדוגמית לטבע הסובב". "כמו שירה ארספואטית", הוספתי. "בתחילה הם שקופים ונוצרים מתוכו בלבד, אך כעת, כשהוא מציג אותם הוא מניח לנו לבוא בו, מניח לעולם לבוא בו, מן הרמוניה שלו עם העולם". "חשיבה מעניינת"-אמר, "אני רואה זאת אחרת". הוא הביט בדמות התינוק ארוכות לפני שהמשיך בקולו העמוק, האיטי- "בתחילה הם שקופים הם מזוככים שהרי נוצרו מהמקומות הכי פנימיים של היוצר, ובכל זאת הם ריקים. היוצר חש בתוכו ריקנות ופותח עצמו ככלי אל העולם", כאב רב תסס בקולו המאופק, הבטתי בו כמנסה להבין. "אך זוהי פשרה. העולם יכול לתת לו רק דברים נמוכים והוא דורש יותר. הוא מוכרח יותר". שלושה תלמים אנכיים נחרשו במפגש מצחו את חוטמו. קמטים עדינים, אציליים כקמטי מלך היושב על כסאו. הוא לא חש במגע מבטיי והוסיף להביט בתינוק. אף אני פניתי אל התינוק, רושמת בתוכי כי התינוק חסר פתחים. לרגע דימיתי לראות במצחו שלושה קמטי מלכות. * "אז אתה אוהב אומנות". "כן", אמר והתחיל ללכת בין פסלים וזכוכיות, "למדתי בבצלאל לפני שחזרתי בתשובה. עזבתי בסוף השנה השנית. בעיקר מצייר, ואת?" "אני נמשכת לצילום. מוקסמת מהיכולת לקחת עצם שכל קיומו בחסד הזמן ולהנציחו". "בבצלאל למדנו מעט צילום אך עיקר יצירתי הוא ברישום. אני אוהב את ההתבוננות העמוקה וההתבטלות שקודמים לרישום. אוהב לקרום חיים על גבי שטח ריק". עצרנו ליד איש זכוכית זקן הכורע מטה ומושיט ידיו השמיימה. "עזבת את בצלאל. אתה עדיין מצייר?" שאלתי, בידי רומזת אל העיניים הפעורות לרווחה של הזקן. בְּנָיה הנהן כמאשר שרואה ואמר- "אני מצייר מעט, מעדיף להתמקד בלימוד התורה. יש לי חסך רב שנים להשלים", בכיווץ גבותיו הראה לי את רגלי האיש המסוקלות זו בזו ולכל אחת מהן צמד-כנפיים. הרצנתי. התכופפתי מעט, בוחנת את הזקן ביתר תשומת-לב. "העיניים שלו. יש להן מבט מלא אימה". "וידיו נמשכות אל על, עוד רגע ונתלשות מגופו"-הוסיף. "אבל החיוך הזה"- אמרתי לאט- "חיוך זחוח, מטורף. חיוך מלא אושר". שתקנו מעט ואז הצביע בניה אל רגלי האיש המכונפות. כעת הבחנתי שרגליו מלאים קווים דקיקים של הישברות. "סדקים"- אמר. "אמרו לי שאף את חזרת בתשובה" – אמר כשהתרוממתי מעם הזקן ושבתי להתהלך בין הדמויות. "המשפחה שלי מסורתית"- השבתי, מביטה בפניו הרציניות, האפרוריות. "קידוש בערב שבת, שני כיורים. מאז ומתמיד אלוקים הושמע בביתנו". פסיעות רגלינו המפצפצות עלי-החורף נשמעו היטב, המשכתי- "תמיד ידעתי שאני רוצה יותר. אז שאלתי שאלות וקיבלתי על עצמי מספר מצוות, לאחר מכן שאלתי עוד שאלות וקיימתי מצוות נוספות. פסעתי לאיטי בשביל הדת- לא מהססת אך גם לא מתיימרת לרוץ". "בי לא הייתה הסבלנות לחכות. יום אחד הייתי חילוני גמור, רחוק מזהות יהודית, רחוק ממצוות, ולמחרת- נטשתי הכל מאחור והסתגרתי בישיבה". "וההורים שלך, איך הם קבלו זאת?"- עמדנו כעת ליד צינור זכוכית ארוך ומתעקל מעלה. בניה שתק שתיקה ארוכה, שתיקה בה בחנו שנינו את הצינור- סמוך לרצפה הפך הצינור לשתי כפות רגליים ובהתעקלותו מעלה- בצבץ ראש מגודל שער. "אבי קיבל זאת בהבנה" אמר, "כנראה עוד זכר את בית סבו בו קיימו מצוות. אך אימי..." ושוב הסדקים המלכותיים במצחו. עמוקים ממקודם, "אימי נשברה. כל חייה חלמה שאהיה אדריכל כאביה וברגע אחד ניתצתי חלומותיה לטובת פולחן חסר ערך ולימודים שאינם מקנים תואר"- עזבנו את הצינור והמשכנו לשוטט. "היא התקשתה לקבל את השינויים שהנהגתי בבית. בעיקר כאבה את הכשרת הכלים. אמרתי לה שהם טרפים ואיני יכול לאכול בם. היא לא אמרה דבר אך ראיתי איך פניה מתכרכמות לקראת בכי. היא התכנסה בחדרה כשניתצתי את כלי החרס. כלים ללא תקנה". "וכעת?" שאלתי, עוצרת מולו. "כעת... איני יודע"- אמר ונסוג. הוספנו לשוטט שם מספר שעות, מתבוננים בפסלי הזכוכית. משוחחים ושותקים. גיליתי כי קולו השקט נעים לאוזניי וכי נוח לי להישיר מבט אל עיניו. "אמן מיוחד", אמרתי משהגענו אל שער היציאה. "אני שמחה שהזדמן לי להכירו". "אפשר לשוב לכאן אם תרצי" אמר. הוא הביט פעם נוספת בדמות התינוק, פניו מרצינות בשתיקה, לאחר מכן שב אליי ויחד פסענו החוצה. * הימים מתארכים ומתארכת שהותי עם בְּנָיה. אנו נוהגים לטייל בסמטאותיה של ירושלים, לגמוע יחד מראות וריחות מזרחיים. לעיתים אנו מתיישבים בקרן רחוב הומה אדם ומתבוננים סביב אל מגוון האנשים והצבעים. עינינו שטות בחיפוש אחר דמות מעניינת ומשעשעת. פעם היה זה ילדון מנומש שפאות מוזהבות לו הסוחב בידו אווז צחור, ופעם הייתה זו אישה מגונדרת ולצווארה שישה צעיפים. בעיקר אוהבים אנו את הקבצנים. ישישים מטולאי בגדים היושבים כמותנו בקרן רחוב ומנגנים לעוברי אורח. אני אוהבת את הקמטים בפניהם, קמטים רחבים החורשים את עורם המחוספס והכהה. אני קוראת בקמטים אלו את מסכת חייהם- קוראת אהבה, קוראת אכזבה, קוראת שנים של קושי ורגעים של שלווה. אני אוהבת את העמידוּת האיתנה שלהם למול החיים, ההשתלבות הפשוטה והבוגרת המלאה בתום ילדות שאינו תם. בְּנָיה אוהב להתבונן באהבה שלהם לכלי הנגינה. הוא יודע לזהות שרירים הנעים בפניהם ולשייך אותם לכל תו היוצא בין ידיהם. כשזז שריר בלסת- זוהי שביעות רצון לעומת תזוזה מהירה של שריר במצח המרמזת על מורת רוח. פעם הראה לי נגן אקורדיון העוצם עיניו ושרירי פניו נעים באיטיות מדויקת. "זה העונג הצרוף מן המוסיקה"- אמר לי באותה שעה ויחד התכנסנו לשתיקה של הקשבה. כשאני מוצאים את הדמות שרוצים בניה מוציא את עפרונותיו ואני קמה במהירות ומצלמתי בידי. אני משתפרת עם הזמן- לומדת לראות את הזווית המיוחדת ולחכות לקרני השמש שיאירו את המקומות הנכונים ויצלו את האחרים. כשאני מצלמת את הרגע וחוזרת שבעת רצון אני מתיישבת ליד בניה שכבר החל בעבודת רישומו ומתבוננת בריקוד אצבעותיו על הדף וברשְתיוּת הקווים שהן פורשות תחתן- מקימות לחיי נצח את דמות הקבצן וארגז העץ שעל ידו. אני מתמכרת להנאה הזו- משעינה ראשי על אבנים ירושלמיות קרות ומביטה מהופנטת במעשה ידיו. אנו מתקרבים מיום ליום. זכורה לי פעם אחת בה ישבנו בשוק מחנה יהודה מתבוננים בישיש היושב על ארגז ומשחק שח-מט עם עוברי אורח. ספגנו ממנו שלווה רבה ושוחחנו באיטיות ובשקט. לפתע ריחף באוויר פרפר כתום והתיישב על הקסקט הבלוי שלראשו. השילוב הזה של בליה וחספוס עם הרעננות הטהורה- ריגש אותי. במהירות קמתי מכוונת מצלמתי וממהרת לצלם אך כשהגעתי אסף הפרפר כנפיו והתעופף לו. כשחזרתי בלב דואב הוציא בניה דף ועפרונות צבעוניים, הרים אליי מבט שחור ושאל. במשך מספר דקות ישבנו כך- אני פורטת לבניה את מראה הפרפר והזווית בה נדנד כנפיו ובניה מצייר את התמונה שבראשי. כיוונתי אותו אל קרני השמש שנפלו בעדינות בכנפי הפרפר ואל ההילה הזהובה שהקיפה אותו. הוא צייר זאת בדיוק מושלם, כקורא מחשבותיי. זרחתי כשהושיט לי את עבודת רישומו, מודה לו בעיניי. * יליד ירושלים, בְּנָיה, ובית צנוע לו- שלושה חדרים ואורלוגין זקן. הייתה זו שעת צהריים כשהביאני בראשונה אל עצמו ועיניו השחירו מאי-פעם כשקרבנו אל ביתו בשתיקה. מצאתי כי הוריו נעימים ושלווים. הם ציפו לי בכניסה אל ביתם וקיבלוני בחיוך נעים. אביו ברכני בניד ראש ואמו קרבה לחבקני- ברעד ידה על גבי קראתי הקלה ובדמעה הבודדה שנשרה על ערפי הרגשתי את השאר. כשהתיישבנו סביב שולחן הזכוכית הערוך לארבעה סועדים סקרתי סביבי את עולמו של בניה. רצפת שיש מבהיקה מנקיון כיסתה את פני החדר ועליה כורסאות צחורות במסעדים עגולים. ויטרינה עדינה שניצבה סמוך הכילה בתוכה אינספור פסלי פורצלן וחלון רחב בקצה החדר הכניס מלוא קרני-שמש של צהרים. ראיתי בעיני רוחי את בניה הילד סובב בביתו- דמות חדה ושחורה במצע של לובן. מה משונה הניגוד הזה בין עדנה לתווים חצוּבים. מה כואב הניגוד. הסעודה עברה בנעימים. בתחילה מבוכה קלה ומבטים של סקרנות ולאחר מכן- שיחה קולחת בחום ושמחה של חג. למדתי לחבב את פניו העגלגלות של האב הקורנות בחיוך שופע ואת שערותיו הכסופות משיבה, ואמו בשתיקתה הרוגעת ופנים קטנות המרושתות בקמטים עדינים. לאחר הארוחה פנה בניה לתפילת המנחה ואני נכנסתי למטבח לעזור לאמו. דקיקה היא אמו של בניה. רזה ונמוכה ולבנה כל-כך, עומדת סמוך לכיור ומשפשפת כלים בתנועות נמרצות וכתפיה מאופקוֹת לתוכה כנושאות משקל של רבים. "אינני צריכה עזרה"- היא אומרת בחיוך לאה מתוך בועות סבון ומים זורמים, "הנה, שבי לך. אורחים לא צריכים לעזור". עיניי משתהות על מדף עץ ובו מסודרים כתריסר ספלי חרסינה דקיקים. מעולם לא ראיתי פורצלן עדין כל-כך וכה מדויק. בקווים דקיקים כקורי עכביש נפרשים עיטורים מדהימים- טווסים בזהב הפורשים כנפם אל מול שמש סגולה, הרים השופעים פרחים וחיות קטנטנות, נשים לבנות עטויות כסיה האוחזות שמשיות וקשת מרהיבת עין ובה אינספור פרפרים מרחפים וכל זה רשום בקווים דקיקים עד העלמות. שבריריים. שבריריים. שבריריים. אמו מבחינה בהתפעלותי. "יש לי תאווה לכלים יפים" היא אומרת, אחר מטילה ראשה אחור כשצוחקת במבוכה. בְּנָיה עדיין לא שב. אמו מכניסה אותי לחדרו הצר ושולפת מן המדף אלבום תמונות מהוה. כשאנו מתישבות היא מניחה את האלבום על ברכינו ומספרת לי על הילד בניה. פנים אפרוריות ניבטות אליי מבין דפי האלבום, תווים חדים שאינם הולמים ילד כה רך בשנים. עיניו כעכשיו- כהות, עמוקות. במבט נוקב הן בוחנות סביבו. אני מתבוננת בילדים המקיפים אותו- לכולם עיניים חייכניות ופרצוף עגלגל ורק בניה שלי ברָזוֹנוֹ. בִּבְדידוּתוֹ. אמו מצביעה על תצלום בו מופיע עץ אלון שענפיו סבוכים. "זה היה המחבוא של בניה" היא אומרת ומספרת לי על הימים הארוכים בהם בילה שם לבדו. "מעולם לא ידענו מה מעשיו שם. מעולם הוא לא סיפר. כולם ידעו שאין להתקרב לעץ. 'המקום של בניה'- קראו לזה חבריו". היא מספרת כי בניה היה ילד זריז וגמיש. רגע אחד עמד תחת העץ וברגע השני קפץ אל ענף גבוה ומשם נתלה בענף גבוה יותר עד שהגיע לצמרת. "אביו בנה לו סולם אך בניה מעולם לא השתמש בו" היא מספרת. "וכאן"- היא מצביעה על תצלום נוסף בו עומד בניה באמצע המטבח וידיו מונחות בכיסו, סביבו אנדרלמוסיה מוחלטת של שבבי עץ ואבק, "כאן אנו מגביהים את כל מדפי הכלים במטבח" היא מחייכת חיוך מאולץ, "בניה אהב להתרוצץ בבית ובדרכו שבר מערכות כלים שלמות. כשהרמנו את המדפים הוא כעס עלינו מאוד. יומיים שלמים לא דיבר עמנו". היא מראה לי תמונות נוספות- בניה בים, בניה עם חבריו, בניה בבית סבתו- אך בכל התמונות ניבט אותו הפרצוף הכועס. הגבות המכווצות, האש השחורה בעיניים- כנוזף על הצלם החודר אל עולמו הפרטי. כשבְּנָיה חזר ביקשתיו שיראני ציוריו. עננה של שביעות רצון עלתה על פניו אך הוא התרצה והוציאם מן הארון. אמן אמיתי הוא, בניה, וציוריו מדויקים עד למאוד. הוא מצייר בעיקר בפחם- אמר והושיט לי מספר דיוקנאות שחורים המביטים בי בהבעה בלתי מוסברת. הבעה קָשָה. התמהמתי במיוחד עם שני ציורי שמן על בד אותם צייר כשחזר בתשובה- כפי שסיפר לי. באחד מופיע ספל הדומה להפליא לספלים המונחים במטבח אך במקום הנוף בחר בניה לצייר אך את הנשים הלבנות. עשרות נשים ענוגות מטיילות בשלוה כשידיהן העטויות פנינים אוחזות שמשייה. אשה לבנה יחידה בתחתית הספל מליטה פניה בידיה. ממקום עֹמדה מתפרשים סדקים-סדקים בשחור. שפת הספל מבורכת בשמן צהבהב היוצא מברז בראשית הבד וסביבות הספל מוכתמות בנוזל שמוסיף ונשפך מטה. הציור השני פשוט מקודמו ובו מצוייר ירח לבן ועגול שמכתשיו מציירים בו צורות מוזהבות. הירח מוקף בעלטה כהה משחור המבליטה את זהרו החיוור. בניה עמד לצידי כשהבטתי בציוריו. הוא עמד מהורהר, בוהה אל עבר תקופות שחלפו. לאחר זמן מה צרר את התמונות והחזירם למקומם, לא לפני שהבנתי פתאום כי מכתשי הירח עשויים שברי פורצלן. כשעזבנו את ביתו רווח לי. שמחתי לצאת מן המתח הדקיק שנפרש באוויר. מתח שברירי, חרישי, שכל צליל צורם קצר עלול לנפצו. אף לבניה רווח והוא צעד איתי כעת, שליו יותר. נינוח. * טבעת אירוסין נאה קנה לי, פס זהב רקוע ובאמצעו יהלום זעיר. אני מרימה אליו עיניים שואלות. "זה יקר, בְּנָיה, לא היית צריך". בפנים קורנות באור השחור שלו הוא אומר- "טבעת נאה לרעיה נאה". לאחר שתיקה- "כמו ר' עקיבא ורחל". הקול שלו, המאופק, השקט. קול הקורא אליי. תאריך נישואינו נקבע לב' באלול וימינו מתמלאים בהכנות לקראתו. אנו נפגשים בבקרו של יום ויחדיו משוטטים בין אולם אל תזמורת אל דירות להשכרה. בצהרי היום אנו נפרדים- בניה חוזר לישיבה ואני- ללימודיי ולדירת רוקוּתי עם חברותיי הנרגשות וברכותיהן. תאריך נישואינו נקבע ל-ב' באלול וימינו מתמלאים בציפייה. אני משתדלת לפטור את בניה מסדורים שוליים. אני רוצה שידבק בלימוד התורה ללא הפרעות מיותרות לכן בתחילה אינני מבחינה בתפנית שחלה בו, איש שחור ואהוב שלי. * בניה אינו כתמול שלשום. אינו ישן בלילות, אף כמעט ואינו אוכל. את כל זמנו מקדיש ללימוד התורה. גופו השיל מעליו משקל רב ועצמותיו התחדדו החוצה. כעת הוא נראה גבוה יותר. אוֹבד יותר. פניו מחווירות מיום ליום בעוד עיניו משחירות בכהות של טירוף. שקי השינה האפורים תחת עיניו מרמזים על לילותיו, וריח חמוץ נידף ממנו, ריח אדם שזמן רב אוכל לא בא אל פיו. רק בפגישות עימי עוזב בניה את הגמרא ונח מעט. אני לוקחת אותו לטיולים ארוכים לעת ערב, יודעת כי רוח קרה תיטיב עם חלישוּת גופו. כשנושבת בפניו הרוח אני רואה את עיניו נעצמות תחתן, כאילו עפעפיו עשויות עופרת. הוא מתבטל אל הרוח וכשפוקח עיניו שנית אני רואה את המחשבות השחורות המתזזות בתוכן. מחשבות שאיני נוגעת בהן. בטיולנו הוא מרבה לבהות בירח. לפעמים מתקשר אליי החברותא של בניה. אני שומעת בקולו תסכול ודאגה כשמספר לי על בניה שמתנדף לאיטו. הוא מספר כי בניה לא עוזב את הגמרא כאחוז טירוף. כשהוא מפציר בבניה שילך לישון- עיניו השחורות נדלקות אך הוא נענה לו. לאחר מכן כשמתעורר לותיקין הוא רואה את בניה רכון אל הגמרא ושקי עיניו תפוחים יותר. "הוא אוהב אותך. תעשי משהו"- הוא מפציר בי בשקט. אני רוצה לבכות לו, יודעת כי הוא יספוג לתוכו את דאגתי אך לעולם איני בוכה. אני אומרת שאשתדל ומנתקת. אף אני מחווירה מיום ליום. קשה לי להכיל בתוכי את בניה ואת דאגתי הכואבת. אני מתרוצצת כל היום בסידורים לחתונה ובערב צונחת על מיטתי בחלישוּת חלוּלה. אני דואגת לו. אני כל-כך מתגעגעת. שמתי לב שהוא הפסיק לצייר. כשאני שואלת הוא אומר שאינו יכול ונסוג. מתכנס שוב בעולם השחור שלו. באחד הטיולים הליליים שלנו עברנו על יד חלון ראווה בו מוצגת מראה במסגרת זהב. בניה עצר והביט בה זמן רב. "את מצליחה לראות את המראה הזו?" שאל, עיניו נטרפות בשחור של נפשו. אני מהנהנת אליו. איני מבינה לאן הוא חותר. "לא. אנחנו לא רואים אותה"- אמר בהחלטיות, מעביר משקלו מרגל לרגל כמתקשה להתייצב. "אנחנו לא רואים אותה"- חזר ושתק זמן רב. "בוא, בניה". "לא רואים אותה. רואים רק את שמשתקף דרכה". עוצמת עיניי בכאב ומבקשת שוב- "בניה, בוא ונלך". פניו משחירות. "הנמצא חפץ נעלה מזה?"- הוא מפציר בי בעיניו ואז מרים מבטו השמיימה ומביט בירח זמן ממושך. "את רואה את הירח?". "לא"- אני משיבה. "כך חזרתי בתשובה"- אמר לאחר שתיקה שנראית כנצח. משלא עניתי הוסיף- "הייתי באחת המסיבות ויצאתי החוצה לשאוף אויר. כשהבטתי מעלה ראיתי את הירח", שתיקה, "ואז הבנתי". הוא מוריד אליי מבט מלא באהבה השחורה שלו. אני מחייכת אליו קלות. ניצוץ של כאב נדלק בו כשהוא מזהה את הדאגה בנפשי. לרגע הוא חוזר להיות כמקודם- מגן וחזק ויציב. "בוא, בניה"- אני אומרת לו, "מתחיל להיות חשוך מדי. כדאי שנחזור" הוא משיב מבטו לירח ואומר- "אני אוהב את החושך. הוא מסתיר בתוכו את האור הכי גדול". אני מנסה לאפק את רעד קולי כשאומרת- "ובכל זאת. כדאי שנחזור". * ליל הסדר חל בשבת ואנו נסענו לבית הוריו לחגוג עימם את יום החרות. כשבניה הלך לבית הכנסת נשארנו אמו ואני, שתי הנשים היחידות בעולמו של בניה בתוך החלל הסמיך של דמותו. אמו חתכה סלט של בקשות ואני קיפלתי מפיות של דאגה. השתיקה שבינינו הופרה לעיתים באנחה שקטה או זכרון ישן והאוויר סביבנו התמלא לאיטו במגדלים גבוהים של תפילות חרישיות. זכורה לי פעם בה עיינתי בציוריו של רמברנדט ונפעמתי מהם. בעיקר הוקסמתי מן האור הגדול המאיר את פני הדמויות, אור שמקורו לא נודע. כשחזר בניה נזכרתי בזאת. הוא עמד בפתח הדלת, עטוף בטליתו ואור עוצמתי האיר עליו, כמין קרני שמש סמויות המזהיבות כל תא ותא מגופו. אור היקרות נדף ממנו והתפשט באוויר החדר האפלולי. הבטתי בו בשאלה. מנסה להבין. עינינו נפגשו וראיתי- זו הפעם הראשונה שהשחור בעיניו כה רוגע, כמצא מקומו. רגע לאחר מכן הסטתי מבטי. לא יכולה לעמוד באור הסובב אותו. לא מסוגלת להכילו. אף הוריו הרכינו ראשם. מסונוורים. אינני זוכרת הרבה מאותו חג וחול המועד שלאחריו. זכרון המעשים והדברים אבד ממני כאילו אין ממשות לזמן בעומדו למול האור הניצחי. אינני זוכרת רבות מאותו חג אך זוכרת אני את ההתהפנטות המתמשכת, הרצון החזק להתפלש בתוך האור הזה, להיטרף בו. אף את האימה המשתקת אני זוכרת. האימה המתחזקת עם כל רגע חולף המקרבנו אל סיום החג. וזוכרת אני את היד הנשית הקטנה שתמכה בי רגע לפני שהתעלפתי. וּבניה. וּבניה. ועיניו הכהות. וּבניה. * בניה עזב. בלכתו אסף ימיי ולילותיי ולקחם עמו. אין לי ימים כי אם שריד שניות ודקות החוברות לשעות של ציפייה. אין לי לילות כי אם הזיות חוזרות ונשנות, אוספות אותי אל מסע טירופם. בלילות אני שבה אל גן פסלי הזכוכית. אני פוסעת חרש בין צללים זכוכיתיים מזרי אימה ומחפשת את בניה. אני מגששת דרכי באפילה הסמיכה וקוראת לו שוב ושוב, מפצירה בו שיחזור. אך אין קול, רק דממה מאיימת ועלטה. אני מרימה עיניי השמיימה לבקש מעט אור מן הירח אך הוא נגוז ובמקומו, תלוי ממעל, ניצב ספל פורצלן דקיק. במזוכיסטיות סיזיפית הוא מתנפץ ומתאחה, מתנפץ ומתאחה מחדש. יש לילות בהן מרחף לצידו הזקן בעל הרגליים המכּוּנָפוֹת. הוא מנופף אליי ביד תלושה למחצה וצוחק צחוק שקוף. לעיתים הזקן כורע במקומו חסר ידיים וכנפיים. אני חשה כי מוכרחה למהר, מוכרחה להגיע אל התינוק, להגן עליו אך לפתע ניעורים לחיים הפסלים השקופים. הם סובבים אותי כבועת חנק ובלשונם משמיעים- תיק-תק, תיק-תק, תיק- תק תק תק. האדמה נעשית רטובה ולחה ואני שוקעת בה ושוקעת- - - ומתעוררת. רועדת ושטופת-זיעה. בימים אני מתהלכת ובתוכי מתרחש מחדש זכרון ליל הפרידה- אני עומדת אחר מחיצות הקש בעזרת הנשים ודרך החרכים מתבוננת בשאהבה נפשי. תפילת צאת-החג הסתימה זה מכבר ובעזרת הגברים נותרה דמות שחורה יחידה. דמות רוכנת לתוכה. האור הזורח התנדף כלעומת שבא וכל שנותר הוא חור שחור של עייפות. של כבדוּת. של מוות. המוות שלו כובש אף את נפשי ואני משתדלת להחזיק עצמי. רק לא לקרוס. "בניה" אני קוראת לו בקולי החלוּל, הדאוּג. קולי נישא מעלה בחלל האבדון- ונמוג. לאחר זמן רב בניה מתרומם לאיטו ובנפש שפלה קרב אליי. אנו יוצאים החוצה וצועדים בצינת הליל. דברים רבים אני רוצה לומר אך אינני מצליחה. הריקנות הכבדה עוטפת אותנו במגע של חושך מוחלט. לאחר רגעים ארוכים של שתיקה טעונה בניה נעמד. "את רוצה שאלך"- אומר. אני מהנהנת אליו. דממה. מילים רבות אנו שותקים באותו ערב, צועדים ברוח קרירה, מניחים לה לעבור על פנינו. שתרגיע. מילים רבות אנו שותקים באותו ערב עד שלא נותר אלא לומר- שלום. * א' באייר, גבורה שבתפארת. אני עומדת מול דלת ביתו, נוקשת שלושה נקישות חלושות ומחכה. אמו פותחת את הדלת. כשרואה אותי ניצוץ נדלק בפניה ונכבה מיד. היא מכניסה אותי פנימה אל הבית הלבן, מנסה לחייך. לא מצליחה. אני מבחינה בלאות הפרושה באבריה. עיניה תפוחות מדמעות, עיניי- מחוסר שינה. "בניה השאיר כאן מספר טפסים, באתי לקחתם"- אני מיידעת אותה. היא מהנהנת אל המתח העומד ביננו. "הצלם התקשר גם היום"- היא אומרת, "קולו כָּעוּס, הוא דורש לדעת האם תתקיים החתונה". אני נשענת על הקיר, מעבירה אליו את כל כובד משקלי. אני דאוּגָה ומותשת. עייפה מן האנשים המטרידים אותנו מדי יום בשאלות. "תאמרי לו שהחתונה תתקיים"- אני אומרת בשקט. לאחר שתיקה- "הוא התקשר?" היא מנענעת ראשה. תקוותי הדקיקה מתנפצת. בחדרו הזכרונות שבים. אני משתדלת לא להכנע להם, רק לקחת הטפסים וללכת. אלבום התמונות שלו מונח על המדף. אני מושכת אליי ומעלעלת. אמו מופיעה בפתח הדלת. "אלו צילומים מילדותו המוקדמת"- אומרת. היא מתיישבת על ידי ומספרת לי על הילד בניה. כבר שמעתי את אלו הסיפורים אך אני מוצאת נוחם בקולה השקט, העדין, בפרטים החדשים שהיא מספרת. אני נרגעת בקולה החרישי ומדמה היכן הוא עכשיו. הוא אמר שהוא הולך למקום בו הזמן זורם לאט. בלתי מורגש וחרישי. מדמיינת אותו מהלך יחף על שפת הים, כפות רגליו מִלַטְפוֹת בחול ובצדפים. קילומטרים רבים בודאי הוא גומא על החוף, חולף על פני ילדים ענוגים וקשישים הנופשים לנצח. אני יודעת. הים מביא לליבו מרגוע בדמות שניות ורגעים. אני מניחה אותו שם וחוזרת אל חדרו הצר. אמו מוסיפה לדבר ודמעות רבות מציפות עיניה, מכתימות את דפי האלבום. היא מנגבת דמעותיה בשולי השרוול ובחיוך נבוך היא מתנצלת. אני, לעולם איני בוכה. י"ב באייר, יסוד שבנצח. היום, חמישה חודשים להכרותנו- שבתי לגן. משאית התובלה הגיעה זה מכבר ושני סבלים החלו במלאכת פירוק התערוכה והעמסתה. ביקשתי מהם רשות להסתובב מעט. הם הסכימו ושבו לעבודתם. הבטתי בפסלים שנותרו- פסלים שאינם שקופים עוד. חמישה חודשים של סביבה נכנסו בם וכעת הם עמדו מלאים בעפר בעלים ובמים. סבבתי בינותם, מעלה בראשי את זכרון פגישתנו הראשונה- ומחייכת. חמישה חודשים מאז נגלה לפני בניה לראשונה- שואב אותי אל העולם הפראי, המסתורי שלו. חמישה חודשים ואיני זוכרת את עשרים ואחת השנים שלפני. שנים חסרי שתיקתו, חסרי תלמי-מצחו, והשחור, השחור של נפשו. הוקל לי שהוא לא צועד עימי כעת, לא רואה את הפסלים בקלקולם, בלכלוכם. כמה היה כואב זאת- חשבתי. הסבלים הוסיפו לעבוד. מרימים פסל, מנערים אותו מן הלכלוך שהצטבר בו ומעמיסים. ואני הוספתי לצעוד שם, נרגעת לאיטי כשמחשבותיי מפנות מקום לגעגוע. בניה ושחור וגעגוע. אך לעולם איני בוכה. דמות האם ותינוקהּ היו הפסל האחרון שנותר. עמדתי מולם ללא תזוזה מספר רגעים, בוחנת שנית את המבט המוטרד. את הניגוד. לאחר מכן הושטתי ידי ונגעתי בנקודת ההשקה בינהם- אצבעותיה הסוגרות על זרועו. נגעתי בעדינות, חשה כי במגע הקל ביותר יישברו שניהם מן הקירבה הכּפוּיָה הזו ויהפכו לרסיסים בלבבי. הסבל כחכח בגרונו, רומז שעליו לסיים מלאכתו. הנחתי מבט אחרון על הפסל. האם המוטרדת שלכלוך רב הצטבר בתוכה והתינוק שנשאר כשהיה- זכוכיתי ונקי וטהור. י"ז באייר, נצח שבהוד. הלילה חלמתי חלום. בחלומי שבתי אל גן פסלי הזכוכית. העלטה בגן לא הייתה סמיכה כבשאר הלילות אלא מוארת בזוהר כסוּף. כשהרמתי מבט אל השמיים ראיתי את הירח. לא היה זה ירח מלא ויציב אלא ירח של תחילת חודש. ירח דקיק המאיר סביבו בהילה כסופה. לצד הירח ריחף הזָקֵן בעל הרגליים המכונפות. זָקָן ארוך היה לו וגופו האיר קלות בזוהר חיוור. הוא נופף אליי בידו וצחק. לפתע הצטרף אליו זקן נוסף, אף הוא מאיר רכות, ועוד זקן ועוד אחד- עשרות זקנים ריחפו בשמי הלילה הכסופים- לכולם זָקָן ארוך ועיניים הצוחקות ברסיסי אור. הזקנים התקבצו סביב סולם ארוך ועבות והחלו לטפס עליו. בכל שלב שעלו התחזק האור הבהיר ובקע רחוק יותר. כעת אף שמעתי צלילים. צלילי נבל כסוּפים, רכים, עדינים כל-כך התנגנו בשמיים ואחריהם שירה מלאת הוד ויפעה, שירה מהפנטת שמעולם לא נשמעה. אימצתי מבטי ואז ראיתי- מעלה מעלה בשמיים ניצב שולחן ארוך וסביבו ישובים אלפי זקנים השרים שירה ענוגה וקסומה כשירת ברבורים. אור יקרות בקע מהם. אור עֹצמתי, מסנוור, מקיף בהילה של הדר כל שערה מזקנם. ועטרות-עטרות לראשם. ניתקתי מבטי מן השמיים והבטתי סביב בגן הפסלים. הפסלים נעלמו זה מכבר. משאית תובלה שניצבה סמוך הכילה בתוכה את כולם פרט לאחד. בקצה השני של הגן ראיתי, עומדת בודדה, את דמות האם ותינוקהּ. הדחף להגן על התינוק השתלט עלי. התחלתי לפסוע בשבילי הגן ובתוכי בליל רגשות מנוגדים. כל צעד שפסעתי העצים את הסערה שהתחוללה בתוכי. בלי משים התחלתי לרוץ. כל גופי מפרכס והאימה שבתוכי מתגדלת ומְשָתקת. רגע לפני שהתיצבתי מולה התעוררתי מתנשמת. כל שהספקתי לראות זה שלושה סדקים עדינים במצח התינוק. אך איני יודעת אם היו אלה סדקים של שבירה או של קַבָּלָה. כ"ה באייר, הוד שביסוד. ידי רועדת. עקצוץ עובר באצבעותי ואחריו תחושה של עצם קשה, תחושה מוכרת. ואני יודעת- בזה הרגע, לאחר שישים ושלושה ימים שלא עשה זאת, הושיט בניה את ידו אל העפרון והחל לשרבט. **************************************** מלכות שבמלכות- ואפילו לא יהיה נאה מחר אצא לקראתו. אקרא בשמו בשער ביתי כשאראה אותו- גבוה, נבוך ושחור. בעיניים מצועפות אביט בו גאה, ליבי מתרחב לקראתו בציפייה. הוא ילך לקראתי באיטיות, מתרפק על הרגע, פוסע צעד ועוד צעד באיטיות לאה ואני אשמע מגע כפות רגליו באדמה ואחוש את גרגירי העפר הדוֹבקים בם. בביתי הוא ישֶב סביב שולחן העץ העגול ואני אגיש לו שתייה בכוס הבדולח השקופה. במרחק דקות שנראות כנצח נשב מורכני ראש, מכּוּפפי גֶו ונשתוק. כשארים אליו מבט אפגוש בחלל געגוענו את עיניו הכהות, המתחרטות, המוכרות. אז אראה את האור הפנימי הבוקע מעיניו ומעורו. אור עדין ושקט ויציב. לעולם איני בוכה אך אז אבכה. אבכה ללא בושה. בכי של אושר,חרישי ובוקע. בכי מתגעגע. כשראייתי תתחדד אביט שנית בפניו הרכות ואראה- על לחיו מונחות שבע דמעות מושלמות, עוקבות אחת אחר השניה. מתנוצצות, כסולם יעקב. * מקורות עליהם התבססתי: מקור מרכזי- ליקוטי תורה צו, ד"ה: "להבין מ"ש בהגדה 'מצה זו'. מקורות נוספים: 1. מלכים ב', ד'/ב'- "ויאמר אליה אלישע מה אעשה לך הגידי לי מה יש לך בבית ותאמר אין לשפחתך כל בבית כי אם אסוך שמן ויאמר לכי שאלי לך כלים מן החוץ מאת כל שכניך כלים רקים אל תמעיטי ובאת וסגרת הדלת בעדך ובעד בניך ויצקת על כל הכלים האלה והמלא תסיעי ותלך מאיתו ותסגור הדלת בעדה ובעד בניה הם מגישים אליה והיא מוצקת ויהי כמלאת הכלים ותאמר אל בנה הגישה אלי עוד כלי ויאמר אליה אין עוד כלי ויעמוד השמן". 2.סהא"ג צו- "כששמע המלך שלמה שבאה מלכת שבא הוציא אליה את בניהו בן יהוידע, הדומה לאילת השחר שיוצאת לעת הבוקר ודומה לכוכב נוגה שמאיר ועומד בין הכוכבים, ודומה לשושנה שעומדת על פלגי מים. וכשראתה מלכת-שבא את בניהו בן יהוידע ירדה ממרכבתה. ענה בן יהוידע ואמר לה: למה ירדת ממרכבתך? השיבה ואמרה לו: לא המלך שלמה אתה? ענה ואמר לה: לא המלך שלמה אני, אלא אחד מן המשרתים העומדים לפניו". 3."אורות", קכ"א-קכ"ג/הרב קוק. 4."דרך המלך", לפרשת וארא/ האדמו"ר מפיאסצנה. 5. "דרך המלך", אחרון של פסח תר"צ/ האדמו"ר מפיאסצנה 6. "נתיבות שלום", שמות, מכת החושך/ האדמו"ר מסלונים. ֵ 7. "שבת מלכתא", חלק א'-מלכות/ הרב פינקוס. וכן- לימוד על דמות רחל אמנו. לימוד בתורת החסידות על משמעות שבת, פסח וספירת העומר.