ואני אומרת זאת בשיא החיוב.
היופי, הוא בעינֵי המתבונן, ובעינַי כל היופי בתמונה המדהימה הזו:
הוא הניגוד בין האותנטי בפוקוס לכורסא המעוצבת והדום הפרווה הסינטטית מחוץ לפוקוס,
עובדים עליי גם:
הסקרנות לגבי מה שרחוק יותר משני אלו,
והשטח המת - המשולש השחור בפרונט, שמושך את העיניים מהאותנטי-עלק הלאה.
אהבתי ביותר!
כל העניין, הוא לשתות משהו חם בלב מדבר )
אולי היה כדאי לשים את הפוקוס על הכוס הקרובה יותר? או שבעצם התכוונת שהכוס הברורה תהיה טיפה בפנים?
אבל זה נפלא גם ככה.
(למרות ששחור לבן כמעט תמיד קונה אותי..).
תמונה יפה!!! הקטע המת למטה מפריע לי קצת, ואולי היה כדי לבדוק גם אופציות אחרות לפיקוס - אבל גם בלי זה - תמונה מדהימה! הזווית נראת לי בדיוק מתאימה לקומפוזיציה, יחד עם הכורסא ושאר החפצים...
רק דבר אחד הכי מפריע לי...
בטוח שזה קפה תורכי?!? :D ^_^ (הכוס השמאלית נראת כמו קפה, אך המפוקסת נראת יותר כמו משקה שחור אחר.. מבריק מדי לקפה תורכי..)
[ליצירה]
אותנטי עלק!
ואני אומרת זאת בשיא החיוב.
היופי, הוא בעינֵי המתבונן, ובעינַי כל היופי בתמונה המדהימה הזו:
הוא הניגוד בין האותנטי בפוקוס לכורסא המעוצבת והדום הפרווה הסינטטית מחוץ לפוקוס,
עובדים עליי גם:
הסקרנות לגבי מה שרחוק יותר משני אלו,
והשטח המת - המשולש השחור בפרונט, שמושך את העיניים מהאותנטי-עלק הלאה.
אהבתי ביותר!
[ליצירה]
יוסי סידר סיפר כשהם חיפשו טלפון כזה הרבה זמן לצילומי "מדורת השבט".
שאול- היא צולמה לפני חצי שנה בנגריה בשוק הפשפשים. בעל הנגריה כמעט שבר לי את המצלמה, ככה שאני לא מתכוונת לחזור לשם בשביל החצי סנטימטר שחסר... :)
[ליצירה]
לאור התגובות כאן, 60 שניות על זכות הקיום של סאטירה בחברה דמוקרטית:
כוחה של הסאטירה וזכות הקיום שלה הן מתוקף היותה כלי נוסף למחאה חברתית. הסאטירה לא אמורה לשעשע- אם תכלית הסטיקר היא להצחיק הרי שזה הומור וולגארי ונמוך. הסאטירה מטבעה היא מפתיעה ומחוצפת, ולכן יש בה מימד קומי, אבל לא *מצחיק*. זאת לא בדיחה.
אלדר יצר כאן סאטירה שלטעמי מוצלחת מאוד, דווקא משום שהיא בועטת בלב קונזנסוס. זאת הייתה כוונתו של היוצר והוא עשה זאת בדרך מתוחכמת, אבל גם מהאוהדים וגם מהחולקים יצאו תגובות שמפספסות את המטרה, ומדרדרות את במת התגובות וחבל.
אלדר, זה טוב. תביא עוד.
ערוגה.
[ליצירה]
"המהירות של המרחק ביננו:
לא שאחד הלך והשני נשאר,
אלא המהירות הכפולה של ההולכים זה מזה.
מן הבית שהרסתי, אפילו השברים אינם שלי.
ופעם היו המילים שרצינו לדבר יחדיו במשך חיינו
כערמה מדוייקת של חלונות ליד בניין חדש,
כשעדיין שתקנו.
אינני יודע מה קרה לך מאז
כשם שאינני יודע איך קרה
לי מה שקרה לי מאז:
לזכור הוא מן תקווה.
(יהודה עמיחי)
ולפעמים שבריריות הזכרונות פוער עוד יותר מקיומם.
שתיקותיי, מ"ס.
[ליצירה]
לקח לי הרבה זמן, וקריאה חוזרת ונשנית ושוב, עד שהתחלתי להבין.
יקירתי, יש דברים שנח להם שלא נכתבו משנכתבו. כי גם אם יודעים לכתוב את זה כ"כ יפה (וצדקה ההיא שהגדירה את זה כגאונות), זה לא פחות עצוב וכואב, ונח לו שהיופי וההדר הזה לא היה קיים בעולמך.
ועם קיומו, עם כל זאת אחכה לו. ולימים אחרים.
(ורק משו טכני, "ונתבדרנו לנו אנו צוחקים" קצת מקרטע. קצת מאכיל בכפית מידי, כדאי, לדעתי, לסדר את השורות אחרת).
תגובות