"הראלי, תרד משם בבקשה"
"הראלי, אמא ביקשה ממך"
"הראל! לרדת! מיד!"
צפיתי בפניו המתכרכמות, עיניו הסקרניות והחקרניות נפערות לפתע בהפתעה. ידעתי שיש לי רגע או שניים עד שיבין שאני זאת שצווחתי ככה. רציתי לגשת אליו, ללטף ולחבק, להסיח את דעתו מהצווחה הזאת שצווחתי בלי כוונה ועוד מהדהדת באוזניי שנינו.
ילדים קטנים מכירים כל כך מעט, רק את קצה גבול המציאות שלהם. בשביל הראל הישוב הקטן שלנו הוא העולם, ובבית הקטן שלנו מותר לחקור ולגלות, ובדרך כלל אמא לא כועסת. איך אסביר לבן שלי שזאת לא אני? שאת מקומי תפסה אישה שנראית בדיוק כמוני, רק עם בחילה מטורפת?
עצם המחשבה שאאלץ להתכופף לאסוף את הדיסקים שהוא מפזר עכשיו בחדווה גורמת לדמעות לעלות בעיניי.
"את לא מגזימה?" ישאל אבנר. איך אסביר לו שאני לא מגזימה? עדיף שלא אספר לו. בהריון עם נווה, כשבקושי הצלחתי להרים את הראל לשידה, שמעתי אותו משוחח עם אימו בטלפון. הוא כמובן הבין ותמך, והסביר בעדינות שהראל בטח איננו מוזנח, ושאחרי שיחלפו תלאות ההריון הוא רק ירוויח מהצטרפות של אח קטן. אבל אני, שמכירה את אבנר מיום שעמדתי על דעתי ראיתי את האכזבה מתקמטת לו בצידי העיניים, וחורטת את רישומה בקצות השפתיים.
גם אני קינאתי בכל אותן נשים שנשאו את הריונן כאילו היה תיק צד המעטר אותן, ואילו רק אני נסחבת בקושי עם בחילות, נפיחות וכאבים. והסיכונים והשמירות. איך יכולנו לדעת כשתיכננו את עתידנו באותם ימים על הספסל מחוץ לסניף, וכשבגרנו בטלפונים לישיבה-לבסיס-ושוב לישיבה, שחלום המשפחה המורחבת שלנו יעלה לי בכל כך הרבה כאב? הרי האימהות שלנו נשאו את ההריונות בקלות ובגאווה, גם במסעות ארוכים לג´בלאות שם חיו באוהלים ומגורונים. רק אני אינני עומדת בציפיות.
הראל כבר מזמן סיים לפזר את אוסף הדיסקים לכל קצוות השטיח ותר בעיניו אחר ערימה אחרת שאפשר לפזר ולבלגן. מהחדר הסמוך נשמעות פעיות מתחזקות, כמה זמן אני שקועה בזכרונות? בנתיים הבכור זורע הרס והקטן דורש את שלו. אני קמה לעבר הלול, וכבר מרגישה את הכאב. נווה החל מצמח שיניים ועדיין יונק פעם בשלוש שעות. כנראה הבחילות הללו הן תוצר לוואי של העייפות המצטברת. כל כך עייפה כל הזמן. בהתחלה ניסתי לשאוב ולהתחלק עם אבנר בתורניות הלילה, אבל עד שאבנר שמע את הבכיות של נווה, הראל היה מתעורר, כך שהסידור הזה לא נמשך זמן רב.
לפעמים אני נהנית מההנקות הליליות האלה- כששקט יורד על הבית ואין אף אחד שדורש את תשומת ליבי, לא אבנר ולא הראל, לא סיר על האש או טלפון שמצלצל, רק השקט. ונווה שנרדם בזרועותיי שבע ומאושר. אבל הפעמים הללו הולכות ומתמעטות, אני עייפה מידי ונווה מכאיב לי בשיניו ומשקלו הכבד.
כשאבנר יחזור, אחרי ארוחת הערב ולפני שיירדם מול המסך, אדבר איתו. יש כיום גלולות שלא מפריעות להנקה, ורבנים מתירים הפסקה זמנית. אולי אפילו נוותר על ההנקה?
שוב ניתקתי.
הראל רץ בבית וצורח "פיפי! פיפי!" אני מתעשתת באיחור ואנחנו לא מספיקים להגיע לשירותים. הראל כבר בקיא בנוהל פספוס. אולי משום שאנחנו מפספסים יותר מאשר מצליחים. כנראה שהוא עדיין לא מוכן לגמילה, ואני זאת שמיהרתי לגמול אותו. אבנר יחשוב שזה לחץ שמופעל על בכורים, אבל אני יודעת שנמאס לי להחליף לשניהם חיתולים.
למראה הראל שעומד באמצע שלולית צהבהבה, לא עמדתי בפרץ והקאתי. בתוך השלולית. גם אני מפספסת ולא מצליחה להגיע לאסלה.
ה´.
האסימון נופל לי לאט לאט, מה התאריך היום בכלל? אני מדפדפת במהירות בלוח שנה כשנצנוץ ההבנה כבר חודר דרך חומת ההכחשה.
הו, לא. ה´, לא.
מוקדם בבוקר, אחרי הנקת הלילה ולפני שהראל מתעורר, אני עומדת בשירותים קופאת מקור. בליבי אני מבטיחה אלף הבטחות, וממתינה. בבקשה, ה´, לא עוד הריון. אני מביטה במקל הקטן וממתינה לתוצאות. יום הדין הפציע לי באמצע אדר. אני מביטה בחלון הקטן ומפללת ונודרת ומבטיחה ומגלה שגם בוכה.
מאוחר יותר באותו יום, אני יושבת בבית קפה באמצע הקניון. לידי פזורות כמה שקיות. הנחתתי את הילדים על הסבתא ויצאתי למסע קניות. בפעם הראשונה מזה הרבה זמן ןבצעד מאוד לא מחושב כלכלית קניתי לעצמי בגדים. לא לילדים, לא לאבנר, לעצמי. למרות שבקרוב הם לא יעלו עליי, זה לא אכפת לי. אני אוכלת ארוחה שמישהו אחר בישל, מישהו אחר הגיש ומישהו אחר יסדר וינקה אחריי. אני מתענגת על הרגעים השקטים האלה שאינני זוכרת מתי זכיתי להם בזכות ולא בכוח כמו היום. אחר כך יהיה זמן לספר לאבנר. עכשיו יש לי קצת זמן לעצמי.
--------------------------
וכמובן, תודות לחתלתול, יועץ השמות שגם הפעם לא אכזב.
תגובות