ואתה שומע לך פינק פלויד במערכת המקולקלת שלך, וחולם על מקום אחר בזמן אחר. ושם, לא יהיה כלום, אבל יהיה הכל. זה יהיה מדבר, עם שמים כחולים כחולים וחול כתום, בלי אף חפץ שהעיניים יכולות להתמקד בו, זה יהיה כפר עם בתים ישנים וגגות אדומים, עם אנשים אחרים שמסתכלים עליך בעיניים סקרניות, ונערות בשמלות צבעוניות, זה יהיה שדה רחב עד שלא רואים את האופק, ירוק, עם שיבולים גבוהות שמעקצצות לך בפרצוף, וריח של פרחים ועשב לח, וחגבים מזייפים, זאת תהיה עיר עם רחובות עמוסים, וקולות צועקים ורעש מכוניות, ואלפי אנשים מתרוצצים, איש איש ומחשבתו. לאן הם הולכים? ותהיה שם המוזיקה, איתך, בראש שלך, התווים, הסולמות, הצלילים. מתנגנים. ואמא קוראת לך וקוטעת את החלום. המציאות הזאת, לפעמים היא כאילו לא קשורה לחיים. כמו מודבקת, ואתה לא מבין למה, למה שמישהו יטרח להדביק לך מציאות שלא שייכת לך. עוצם עיניים. יכול כמעט שלהריח, להרגיש את הסערה. וכל המועקות מתנדפות להם כמו מרשמלו ברוח, והיא עוטפת אותך, ואולי גם ירד גשם, וישטוף את כל החמץ מהלב, והכל טהור וטוב כל כך, ואלוקים, ואתה יודע, שיום אחד, אתה תהיה שם. אבל באמת. והמצח קודח והעיניים דומעות. כבר נמאס לך להשתעל. והראש שלך מתפוצץ ואולי גם תחושות אפלות מנבאות רעות, והמשוגע בתוך הראש שלך, הולם ברקות, צוחק צחוק מטורף, משוגע. או שאולי זאת המוזיקה, ואתה סתם הוזה. חושב, שאיך זה שאנשים תמיד רוצים להיות במקום שהם לא נמצאים בו, מקום אחר בזמן אחר. שתמיד הם בורחים מאיפה שהם, וחושבים ששם יהיה להם יותר טוב. כאילו שזה לא מבפנים. זה הרי מבפנים. ואתה יודע את זה. ורוצה, להרגיש את זה מבפנים. ובכל זאת, כמו נשמה אבודה ששוחה בתוך אקווריום, שנה אחרי שנה, שרצה תמיד על אותה האדמה, שמוצאת רק את אותם הפחדים המוכרים. איך זה יהיה שם, במקום ההוא, המכושף, מעבר להרי החושך, אחרי שחוצים את הכלום ואת האינסוף. האם גם שם יהיו אנשים בלי אצבעות? בלי אוזניים? בלי עיניים? האם גם שם יהיו כאלה שלנצח יצטרכו לכסות אותם בלילה, להוריד להם את הנעליים? האם גם שם תהיה לבד? ואתה תוהה, האם אי פעם זה יגמר, או שאולי זה קשור בך מבפנים, כל אותם פחדים מוכרים, שלא משתחררים, כי הם פשוט לא יכולים. עוצם עיניים, שומע, מריח, מרגיש, רואה, הוזה, חולם, על המקום ההוא, שאין בו כלום אבל יש בו הכל, ובטוח, שיום אחד, גם אם בעוד אלף שנה, אתה תהיה שם.