שברי משפטים מתרפקים בי, למצוא נחמה בתוכי בזמן שאני מתפרקת. (תזכור? תחנת רכבת נטושה בעתלית, רוכל בעל דוכן רימונים משדל אותנו להרוות את השתיקה שצמחה ביננו. היום אני יודעת- אתה בכלל רצית להעפיל.) הקווים נסוגים זוויות וצירופים בלתי אפשריים אובדים כאן, בחושך. (לבחור נקודת זמן אחת, להתרכז בה ולתת להמון לחלוף. לשטוף.) מני את פרוטותייך. וכמה שילמת בעדן. וכמה הן שוות עכשיו. כשהתקווה אינה דיה.