טיפול נאות בנקודות חיכוך בגיל הרך:
מדובר באב אשר יש לו בעיה קשה עם בנו בן השמונה:
הילד לא מרוכז ,מתקשה לבצע פעולות פשוטות לגילו כמו לסרוך נעל , פעלתן יתר על המידה , מדבר ללא הרף בבית אבל ביישן בחוץ . עשיית שיעורי הבית הופכת לסיוט גם בשביל האבא וגם בשביל הילד. הוא לא מסוגל לשבת יותר מדקה מול ספר אלא קופץ מנושא לנושא בהתאם לגירויים החיצוניים. למורים יש תמיד טענות על הבן והמחברת קשר היא מלאה במכתבי תלונות להורים .
ביחסים עם משפחתו , הנטייה שלו היא לעשות פרובוקציות להוריו. התשובה החוזרת לבקשות אבי ואמו היא :"לא בא לי". התנהגותו היא לרוב מרגיזה וגורמת לעימותים בלתי פוסקים גם עם הוריו וגם עם אחיו הגדולים אשר משפילים אותו. לדוגמא ,הוא לא מסוגל להחזיק צעצוע חדש אלא מקלקל אותו אחרי מספר שעות ,או שהוא לא מסוגל לעשות סדר בספריו או במחברותיו ,דבר הגורם לוויכוחים קולניים עם אמו.
האבא מספר שלא אחת הוא יוצא מתוסכל בכל פעם שהוא מנסה לעזור בשיעורי בית או לחנך בקיום מצוות. זה כל הזמן מסתיים בצעקות ובכי .האמא אז מתערבת ומתחילה לריב עם בעלה על רקע חינוך הילדים. היא מתקשה להתמודד עם הבן הסורר ומסתפקת בלדרוש מבעלה להפסיק ללמד את הבן ומאשימה אותו בהתעללות. הילד מנצל עד תום את המצב.
הדילמה של ההורה היא כזאת : אם יכנס לעימות עם הילד על מנת לחנכו , הוא גורם לבעיה עוד יותר קשה : הילד מפתח התנגדות עזה לכל שמנסה אביו ללמדו וגורם לסיכסוכים בתוך המשפחה .מצד שני ,אם הוא עוזב אותו לנפשו ,הילד לא עושה את שיעוריו ולכן נותר בור ולא מחונך (כדברי אביו). מה עושים?
ראשית ,נתתי את התשובה שכל פסיכולוג מתחיל היה נותן (למרות שאני לא פסיכולוג) : הילד משדר מסר להוריו בהתנהגותו הסוררת: הוא מנסה בדרך שלו לתחום את גבולות האני שלו בסביבה המשפחתית. הוא כל הזמן מנסה לראות עד כמה הוא מצליח למתוח את הגבולות על ידי הפרובוקציות שלו ,מצד שני האבא פורץ את הגבולות ופולש לתחום העצמי של הילד על ידי כפיית כללי חינוך והתנהגות נוקשים. עד כאן ניתן להסביר את התנהגות הילד כטבעית. אכן טבעי בהחלט שילד רוצה להרחיב את גבולות האני ומוכן אפילו להילחם באבא המאיים .אולם הסביבה הקרובה של הילד היא בלתי מעודדת . הניסיונות הלא מוצלחים של הילד גורמים לתגובה עוינת מצד הוריו ואפילו אלימה מצד אחיו הגדול .הדבר מביא להגברת תחושת חוסר האונים ,אובדן בטחון עצמי ותסכול רב. זהו המילכוד בו נמצאים האבא והבן :כל מעשה של הבן או של האבא כדי לפתור את בעיותיהם מביא לתוצאה הפוכה : נתקעים יותר עמוק באותה תסבוכת כמו אותו נהג שמנסה לחלץ את רכבו מהחול על ידי לחיצה חזקה על דוושת הגז וגורם לגלגל להתחפר עוד יותר בחול.
התהליך הוא פשוט : האבא לוחץ (שיעורי בית)=>הילד מתנגד=>האבא לוחץ חזק יותר=> ריב משפחתי=>הילד נכנע אבל מתכונן למאבק הבא.
המאבק הבא נהיה יותר אלים ,מכאיב ומזיק לכולם ובראש וראשונה לילד. התוצאה המתקבלת היא : ילד מדוכא ,חסר ביטחון,פעלתן,לא מרוכז וסרבן.אלו הפצעים של המאבקים הבלתי פוסקים.
השאלה היא איך יוצאים מהמילכוד ?
ראשית , הסברתי לאבא שאסור שבדרך לתעודת בגרות ,הילד יפסיד את הבגרות הנפשית שלו ,ולכן חשוב להגיע הסכמה לגבי גבולות האני שלו. האמת היא שהמצב אינו חמור כפי שהוא נראה והנזקים שנגרמו בהחלט ניתנים לתיקון במיוחד בשלב זה של הילדות. הסיבה לכך היא שהילד מפתח תודעה עצמית ומבדיל את עצמו ביחס לסביבה הקרובה אליו : משפחתו .ולכן הוא זקוק לה נואשות על מנת לגבש ולבסס את עצמיותו .נער ,לעומת זאת ,מבדיל את עצמו ביחס לסביבה הרחוקה יותר :בית ספר , חברים,רחוב.הוא פחות זקוק למשפחתו .במידה והילד יכיר את הגבולות ויוכל לחיות בבטחה בתוכן ,אז ניתן יהיה לפתור את רוב הבעיות שתוארו לעיל. ומכוון שהגבולות מפרידות בינו לבין משפחתו ,קו הגבול תלוי בהסכמת ההורים ,דבר שהילד מוכן לקבל אותו.לכן על האבא לתחום את הגבולות עם בנו אם לא על בסיס שיויוני ,אז תוך כבוד הדדי אהבה ועידוד.
טיפול נאות בנקודות חיכוך בגיל הרך:
2.2 הכנת שיעורי בית : אל לו לאבא להילחץ בגלל תלונות מורי הילד. למורים ישנן ציפיות מתלמידיהם: שיקלטו כמות מסוימת של חומר על פי תוכנית הלימודים, שיביאו ציונים טובים ושיתנהגו יפה.בד"כ, נקודת ההתייחסות של המורה היא הרמה הכללית בכיתה.ההשוואה במקרה זה איננה מחמיאה לילד, הדבר גורם לאבא המצפה לגדולות מבנו להלחיץ אותו.הילד אינו מסוגל לעמוד בציפיות וכתוצאה מכך ,האבא מתאכזב ומתעצבן מרוב תיסכול והילד מאבד את הביטחון העצמי שלו ומתקשה עוד יותר בלימודים. ולכן הצעתי לאבא לשקם את הביטחון העצמי של בנו על ידי התאמת חומר הלימוד לרמתו ולעודד אותו על מה שהוא הספיק למרות שהוא לא עומד בציפיות מוריו. דוגמאות להתאמת חומר הלימודים לרמתו של הילד: אם המורה לחשבון נתנה לעשות חמש עמודי חשבון, אז מספיק שיעשה עמוד אחד. או אם המורה לתנ"ך ביקשה ללמוד ארבע פרקים מתוך ספר יהושוע לקראת הבוחן בנביא, אז מספיק שיעשה פרק אחד. על האבא לעודד אותו כל הזמן ולהחמיא לו על הישגיו והצלחותיו.המלצתי לאבא לשוחח עם המורה המחנכת שלו ולתאם עמדות על מנת לא לשדר לילד מסר כפול וסותר.
טעות נוספת של האבא היא נטייתו לעזור את ילד בהכנת שיעורי בית. לאחר שהוא נלחם עם הילד לפתוח את ילקוטו להראות את יומנו, הילד איננו עושה שום מאמץ לפתור את השאלות אלא סומך על אביו. אמרתי לאבא שאסור לעזור באופן שיטתי בעשיית שיעורים, במיוחד כאשר מדובר בילד מתקשה בלימודים. ככה הוא משיג את התוצאה ההפוכה . הילד מפסיק לחשוב ולהתאמץ כי יש לו על מי לסמוך ולכן הוא נשאר תקוע באמונתו באי יכולתו ללמוד באופן עצמאי. וזאת בנוסף לסבל המתלווה בעשיית השיעורים הנוצר מציפיות גבוהות של האבא אל מול היכולת של הבן. מה עושים?
האם הילד נידון להישאר בור כל חייו ,כפי שנשאלתי על ידי האבא המתוסכל? עניתי לו שבמקום לעשות ביחד את הש"ב ,עליו לגרות את יצר הסקרנות שלו ועל ידי כך את הרצון ללמוד באמצעות שאלות מנחות בקשר לחומר הנלמד. במקום לכוון את הילד לפיתרון בעיות או לתת לו ישירות את התשובות ,יש לאתגר אותו על ידי שאלות ולתת לו להתאמץ בחיפוש תשובות. אם הילד מוצא את התשובה ,מה טוב. אם לא , שהאבא יבקש ממנו לשאול את המורה או חברים לכתה מה התשובה או שיתרכז בשיעור חזרה כדי לקבל את התשובה.ככה הילד לומד להתמודד לבד ופותר בעיות מתוך אתגר ולא מכפייה. כי האתגר מחדד את גבולות העצמי של הילד בעוד שהכפייה פורצת אותן. המטרה היא לפתח יכולת ומשמעת עצמית לעשיית ש"ב ורצון ללמוד. ולכן האבא חייב לתת לבנו להתמודד לבד וזאת למרות שהוא עלול לטעות ולהיכשל . בסופו של דבר הילד מרגיש שסומכים עליו ובטחונו העצמי מתגבר. נסכם את כללי תעשה וכללי אל תעשה בהכנת שיעורי בית.
כללי תעשה:
· יש לגרום לילד לשאול שאלות ,לחשוב ולהתאמץ.
· יש לעודד ולהחמיא על המאמץ ועל ההצלחה ,אפילו כאשר מדובר בשאלות קלות למענה.
· להתמקד במספר נושאים מועט ולא לנסות להשלים את כל החומר שנדרש על פי תוכנית הלימודים.
כללי לא תעשה:
· לא ליפול בפח שטומנים המורים (שלא מדעתם) הדורשים מהורים לעזור בהכנת שיעורי בית ובחזרה על החומר הנלמד בכתה.
· לא להיבהל מרשימה ארוכה של ש"ב שמקבל הילד ומכמות החומר הנדרש להשלים.
· לא להיות במקום המורים על ידי חזרה על החומר שכבר נלמד בכתה.
חשוב להדגיש שזו דרך אופטימאלית מכוון שהיא מגיעה למקסימום הישגים במינימום בזבוז אנרגיות בעוד שהשיטה של האבא הייתה בזבזנית ,לא מועילה ואפילו מזיקה. הבטחתי לאבא שהוא ירגיש רגוע ומאושר למרות שקטיפת הפרות תאריך זמן רב. בדרך זו האבא בונה חממה רגשית ותומכת לילד ומשקם את ביטחונו העצמי.בדרך זו ,הילד מבדיל את עצמו ביחס למשפחתו מבלי להתנתק ממנה כי הוא זקוק לה כדי להיבדל ממנה.
לא אחת כהורים דתיים , אנחנו מתוסכלים לנוכח בן או בת אשר לא מרגישים צורך בלהתפלל. הדבר מתבטא בבית כנסת: במקום להתפלל הילד בוהה או מדבר או קורא גיליון של שבת . הילד מגיע לבית הכנסת בגרירת רגליים ומחכה מתי תיגמר ולצאת החוצה מבלי לחכות לקדיש האחרון. ברור הוא שאם הדבר היה תלוי בו , הוא לא היה טורח להגיע לבית כנסת . כבר כתבתי לעיל שבעקשנותו ובחוסר רצונו להתפלל ,הוא מנסה בדרך שלו לתחום את גבולות האני שלו בסביבה המשפחתית .הוא כל הזמן מנסה לראות עד כמה הוא מצליח למתוח את הגבולות .ולכן כאשר מחנכים לתפילה יש לבנות מערכת אמון בינינו לבין הילד העקשן .למשל יש לגלות עניין במה שמעניין אותו , להקשיב לו ולנסות לעזור לו כאשר הוא דורש עזרה. אין לחנך לתפילה בסביבה רגשית טעונה אלא חשוב שהחינוך יעשה בסביבה רגועה אוהדת וידידותית. אז הילד יהיה מוכן לקבל עליו את דרישתנו להתפלל גם אם היא כפייתית . אין פגם בלהפעיל מדה מסוימת של כפיה . הסיבה לכך היא שהילד לא בנוי נפשית להשתכנע לבוא ולהתפלל מכל הלב. הוא זקוק לדחיפה וליד מכוונת . יש לתת לילד להבין את נחישותנו בהקפדה על התפילה ושאין אנו מתפשרים בנושא. חשוב ביותר להיות עקבי ולתאם עמדות בין שני ההורים ולא לחשוף חילוקי דעות לפניו על מנת שלא ינסה לנצל אותם לטובתו. יש להתאים את דברי השכנוע לרמתו מבלי להשתמש בהסברים מסובכים , שנונים ולא מובנים אלא בהסברים פשוטים וקולעים ,למשל :"אמא חולה ! תתפלל שה' ישלח לה רפואה שלמה" או : "תתרכז כי ה' רוצה לשמוע את תפילתך" או "שערי שמים פתוחים לתפילתך".
כמובן שלא ניתן לו להתפלל את כל התפילות הארוכות שמבוגר מתפלל אלא נתאים לו סידור לגיל שלו ובעיקר ליכולות שלו להתרכז . חשוב מאוד שהחינוך לתפילה לא יהיה בזמן התפילה עצמה, אלא יש להכין את הקרקע לפני התפילה כך שבזמן התפילה הוא יתפלל במינימום התערבות שלנו. אסור שבזמן התפילה ,נכפה עליו להתפלל ונעקוב אחריו . זה לא רק לא מועיל לו אלא מפריע לנו להתפלל . עצם ההסתכלות של הילד עלינו כהורים המתפללים בכוונה יכולה להועיל לו בזה שנשמש דוגמא אישית. יש לבחור זמן מתאים בו הילד רגוע ומרוכז , ולא בזמן התפילה , לשנן דינים והלכות תפילה ולהסביר את חשיבות התפילה ותועלתה לו כילד. כאשר חג מתקרב יש לציין בפניו ,כמה ימים לפני, את התפילות המיוחדות לחג כדי להימנע מלהורות לו על השינויים המיוחדים בזמן התפילה עם כל הבעייתיות הכרוכה בדבר.
החינוך ללימוד תורה יותר קשה מהחינוך לתפילה כי לתפילה יש מסגרות מחייבות : זמנים מקום (בית כנסת) ותכנים (סידור) . ללימוד תורה –ואני מתכוון מחוץ לבית ספר , בחופשות ובזמן הפנוי - ישנה התחייבות כללית בלבד ואנו חופשיים לקבוע את הזמן והמקום. ולכן נדרשת מצד הילד יותר משמעת עצמית מאשר בתפילה.
מה עושים עם ילד קטן שלימוד תורה איננו בראש מעיניו?
כמו שכתבתי לעיל בתפילה, גם בלימוד בתורה אין מנוס ממדה מסוימת של כפיה. אולם כלי הכפייה הוא רק כלי מוגבל שיעילותו תלויה בשילובו במערך שלם של אמצעי חינוך אחרים.
חשוב מאוד שלימוד התורה יהווה ערך עליון במשפחה שחשיבותו אינה פחותה מהתפילה. לימוד תורה צריך להשתלב במהלך חיי המשפחה שנאמר "גדול תלמוד תורה המביא לידי מעשה". אין לנסות ללמד את הילד הסורר חומר לימודי יבש אלא יש להפוך אותו לחי ומעניין. ולכן כאשר חג מתקרב, יש להתכונן אליו כך שהילד ירגיש, לפני בוא החג , את האווירה של החג. אם ניקח לדוגמא חג החנוכה אז יש לדבר על הלכות החנוכה לא מתוך ספר אלא על ידי המחשה בבית. יש להתייעץ אתו למשל באיזה מקום יש להציב את החנוכה בהסתמך על הלכות חנוכה. או יש לקחת את החנוכייה שעומדת לרשותנו ולהראות לו למה היא כשרה ומה עלול לפסול אותה. מומלץ מאוד שהבסיס ללימוד משותף יהיה הספר לימוד הלכות של הבית ספר בו הוא לומד ולהרבות לצטט ממנו. ככה הלימוד תורה משתלב בחיי המשפחה ולא נשאר תלוש מהם. לגבי לימוד המוסר ,יש לכרוך בין הלימוד לבין החינוך לערכים בהתאם לדרך "גדול לימוד המביא לידי מעשה". הפרק הבא מרחיב נושא זה.
חשוב לציין שכאשר מדובר בילד שאינו מוצא עניין בלימוד התורה אין להעמיס עליו יותר מדי חומר לימודי אלא יש לשים דגש על מספר קטן של נושאים אשר יילמדו באופן איכותי חי ומעניין בלי לחץ של זמן ודרישה להישגים. המטרה היא לבנות אצלו את הרצון ואת העניין בלימוד התורה באופן עצמאי.
אומנם התפילה ולימוד התורה מהווים חלק נכבד ממערך המצוות שכל יהודי דתי מקיים אולם יהודי אינו נבחן רק בזמן שהוא מתפלל או מניח תפילין או מנענע את לולבו או בזמן שהוא לומד תורה אלא ובעיקר בעצם התנהגותו עם הזולת ובטוהר מידותיו. למעשה מטרת התפילה ולימוד התורה היא להשפיע על אורח חייו של היהודי המאמין ולהטמיע בו את הערכים. ולכן יש לקשר בעיני הילד בין טוהר המידות לבין התפילה ולימוד התורה .
נתאר כמה דוגמאות של כללי התנהגות לא נאותים בגיל הרך.
א. הילד נוטה להיכנס בתוך דברי הוריו.
ב. הילד משקר באופן כרוני וגם נתפס בגנבה לעיתים.
ג. הילד מדבר בתדירות גבוהה בכעס , מקלל מרביץ ומשפיל את חבריו או אחיו.
ד. יש לו נטייה לעשות פרובוקציות ולהרגיז.
בהתנהגות זו , הילד מבטא את המצוקה שלו .מצוקה זו נובעת מסביבה שאיננה מעודדת ומבינה אותו. שאיפתו היא לתחום את גבולות האני ולכן הוא כל הזמן מנסה לבחון אותן – על ידי התנהגות לא הולמת -ונוכח לדעת עד כמה קשה לו המלאכה וכאן מקור מצוקתו . מה שמוסיף לתסכול היא שהוא זקוק נואשות במשפחתו על מנת לקבוע את אותן גבולות אבל המשפחה איננה מסייעת לו .
ולכן הבסיס לשינוי התנהגותי וקיום מצוות בין אדם לחברו הוא קביעת גבולות האני שלו והחזרת כבודו האבוד. רק כאשר הוא ירגיש שהסביבה המשפחתית מכירה בעצמיותו ומכבדת את הטריטוריה הפרטית אז הוא יהיה מוכן לכבד את האחרים דהיינו לשנות את התנהגותו.
ולכן לפני שמחנכים את הילד לקיום המצוות , בואו נעזור לו לעצב את עצמיותו ולתחום את האני הפרטי שלו. יש לגלות עניין בתחומי ההתעניינות שלו ולכבד אותם כי זאת הבחירה שלו. יש להקשיב בקשב רב למה שהוא מספר לנו : גם לדברים שמשמחים אותו וגם ובעיקר למצוקות שלו .
אין צורך בפיתרון מצוקות אלא מספיקה הקשבה והזדהות כדי לתת הרגשה לילד שמכבדים אותו .זאת התשתית לבניית אישיותו. ורק בצורה זו הוא יהיה מוכן לספוג את עולם הערכים של התורה ולהחדירם לתוך גבולות האני שלו. ולכן יש לבחור בקפידה את הזמן בו אנו מחנכים למצוות. אין לנסות לחנכו בזמן שהוא כועס או שהוא במצוקה אלא בזמן שהוא רגוע ומרגיש שמכבדים אותו. וגם אז אין להגיד לו "תתנהג יפה" או "אל תשקר בפעם הבאה" אלא קודם לברר אתו מה פשר התנהגותו הסוררת וביחד לברר מה ניתן לעשות כדי שהתנהגות זו לא תישנה .לבסוף יש להגיע להסכמה מה אנחנו כהורים מוכנים ללכת לקראתו ומה הוא מוכן לקבל על עצמו .רק אז יש לעמוד בתוקף על קיום ה"חוזה" בינינו וגם לנקוט בענישה במידה והוא לא עומד בו, מכוון שבמקרה זה הענישה תתקבל בהבנה.
חשוב מאוד לשלב את החינוך לכללי התנהגות נאותים עם לימוד תורה. יש לשאוב את כל אותם כללים מן התורה ולצטט ממנה. כאשר הילד קטן, חשוב מאוד להראות לו שמקור הדרישה לנהוג לפי כללי מוסר הוא ציווי מה' כי רק אז הילד יאות לשנות התנהגותו בהבינו שהסמכות לכללי מוסר הינה סמכות אלוקית ולא רק דרישה חברתית. מכאן החשיבות להראות לו מתוך התורה ודברי חז"ל את מקור כללי התנהגות נאותים כמו מתן צדקה ,השבת אבדה, עזרה הדדית , גמילות חסדים וכו'. יש לעקוב אחרי נושאי הלכות התנהגות הנלמדים בכתה אשר הם יהיו הנושאים שייבחרו ללימוד בבית וזאת על מנת להדגיש את חשיבות הנושא ולשדר מסר אחיד לילד .כך גם להורים יהיה יותר קל באופן הלימוד ולא יצטרכו להמציא את הגלגל
תגובות