"פססססט פססססט פסססט"- קראתי לחתולה השחורה שהתמקמה לה באופן מצמרר למדי על המצבה הלבנה , קצת מתחת לכיתוב: "נחמה שלנו". היא לא התייחסה אלי במיוחד. חזרתי להתבונן בטקס הלוויה העשירי והאחרון. נחמה היוותה נקודת תצפית טובה למדי. מספיק קרובה כדי לראות מה הולך שם ומספיק רחוקה כדי להבהיר שאני לא שייכת. "משוגעת!!! לעשות את העבודה על טקסי לוויות??. מי שמע על דבר כזה??? דיבוק נכנס בך!!! את לא יודעת שאת מתגרה בשטן???"... אימא שלי, שחיה בפרנויה מתמדת מעין הרע, 'שחורים' וכישופים למיניהם, כמעט חטפה התקף לב כששמעה על העבודה שלי באנתרופולוגיה. למעשה אם הייתה רואה אותי עכשיו יושבת כאן על המצבה ליד חתולה שחורה, הייתה נשמתה פורחת. מאז היא דאגה לשים לי קמעות מתחת לכר, חמסה מעל המיטה, להדליק קטורת, ולבקר בכל שבוע רב או שניים שיתנו ברכה. "תגיד לילדה משהו...היא הולכת ומשתגעת" צווחה אימא באוזנו של אבא. "מה את רוצה שאני אגיד לה?" שאל אבא מאחורי העיתון הגדול. "תגיד לה שתפסיק עם השיגעונות שלה". "מזל, תפסיקי עם השיגעונות שלך ותעזבי את הילדה בשקט". החבר'ה מהלימודים הגיבו קצת אחרת: "וואו...איזה מגניב..." " איזה רעיון משגעעע..." " לא ידעתי שאת נמשכת לכל הנושא הזה של מוות"... למען האמת אני לא נמשכת לרעיון של מוות, טקסי אבלות, טקסים ואנתרופולוגיה בכלל. אבל אני נמשכת לצוף. צוף, סטודנט חמוד למדי, חתיך למדי, מתוק למדי שפגשתי בספריה של האוניברסיטה. כמו בכל פגישה קלאסית התנגשנו, הספרים נפלו, הוא עזר להרים ואני נפלתי שדודה. במרחק הקצר עד לספרנית הספקתי לחלץ ממנו את האינפורמציה הבאה: שם: צוף שדה. לימודים: מחלקה לביולוגיה. מגורים: כאן. מקצוע: קברן. קברן??? קברן??? סטודנט קברן??? אמנם המצב קשה ויש הרבה סטודנטים נואשים, אבל...קברן??? המילים נעתקו מפי. הספרנית החתימה את הספרים שלו, הוא נשא אותם בידו האחת, הסתובב לעברי ונופף בידו השניה לשלום: "להתראות". לקח לי שניה להתעשת, לסגור את הפה ולפלוט: "ביי..." "מה זאת אומרת קברן?" תמהה עינב. "מה שזה נשמע..." עניתי בעייפות. "עד שאני מוצאת מישהו באמת שווה, אז הוא קברן". "אף פעם לא שמעתי על סטודנט קברן..." עינב המשיכה בהירהוריה. " מעניין כמה מרוויח קברן?" " נו, מה כבר אפשר לצפות מסטודנטית למינהל עסקים...רק כסף בראש שלך!" " מישהו צריך לחשוב על זה! אם לקברן שלך יש כסף אז זה יכול לחפות על העיסוק המוזר שלו ותוכלי לצאת איתו מבלי למות מבושה. אבל חביבתי, קברן תפרן זה מוות חברתי מבחינתך. את כבר יכולה להגיד לו להתחיל לחפור לך קבר..." "כולה ראיתי אותו פעם אחת ודיברתי איתו שלוש דקות. איך הפכנו פתאום ל'יוצאים קבוע'?" "זה מה שאת רוצה ,לא?" "לא יודעת. חוצמזה, מאז הפעם ההיא לא יצא לי להיתקל בו." "אז תיזמי היתקלות". "איך?" "מה זאת אומרת איך? לפעמים אני בשוק ממך... תקפצי אליו לעבודה!" אז קפצתי. בית הקברות היה שומם למדי, אף לא נפש חיה. הלכתי לקברים של סבא וסבתא. שטפתי אותם מאבק, השקתי את העציצים וחיכיתי קצת בצל העץ. שעה קלה חלפה לה, מאחורי נשמעו קולות צעדים ושיחה בין אנשים. שני מבוגרים רוסיים, בשנות החמישים, אחזו במעדרים ודליים ופניהם אל סוף שורת הקברים. שם, בסוף, הניחו את הדליים והחלו במלאכת החפירה. "שלום" הבהלתי אותם. "שלום" ענו במבטא רוסי כבד. "יש אולי עוד מישהו שעובד איתכם? בחור צעיר כזה..." "אנחנו לא לדבר עברית" "סטודנט צעיר...צוף..." " מדבר רוסית. עברית לא." " אוף. אין מישהו שמדבר עברית? אין משרד פה?" " עברית..." "הבנתי- הבנתי. רוסית דה. עברית נייט." לאחר זמן מה, החלו אנשים להגיע למקום. לוויה. המשכתי לשוטט באיזור. לא היה זכר לצוף, אז התקפלתי הביתה. "את צריכה להיות שם קצת יותר מיום אחד" עינב פסקה בחדות כשבמקביל דפקה שניצל עד דק. "עינב, אם אני אתחיל לבוא לשם יום-יום, זה יהיה מוזר בעיני אנשים והם ישקלו ברצינות לאשפז אותי". " מי שם לב אליך בבית קברות? המקום שומם רוב הזמן". "מישהו בסוף ישים לב אלי ויתחיל לשאול שאלות..." "עד שמישהו ישים לב אליך, את כבר תמצאי את הצוף הזה שלך". "נו טוב, עוד יום-יומיים, אף אחד לא ישים לב". למחרת , ביקרתי את השכנים של הסבא והסבתא שלי. הקברים שלהם נראו מוזנחים למדי. "את נמצאת פה די הרבה, לא?" פנה אלי איש עם קופות צדקה. "סליחה"? "ראיתי אותך גם אתמול פה. מה בחורה צעירה כמוך עושה במקום המדכא הזה?" "אני...אההה...אני סטודנטית" פלטתי בטמטום מה. " למה? למדעי האבן?" גיחך לעצמו. " למדעי ההתנהגות. אני עושה עבודה באנתרופולוגיה על לוויות בעדות השונות" הברקתי פתאום. "אה." " תגיד, אתה מכיר את הקברנים כאן?" "מה?...אה...לא. לא ממש". " לא ראית כאן במקרה בחור צעיר, קברן". " לא זכור לי. אבל יכול להיות שלא שמתי לב." מאותו יום, התחלתי לפקוד את בית הקברות באופן קבוע, הגעתי עם מחברות וטייפ מנהלים קטן. הצגה מושלמת. ובכן, לא בדיוק הצגה, לקחתי את עיניין העבודה די ברצינות. אם כבר, למה שלא אנצל את זמני ואתפוס שתי ציפורים במכה. בינתיים דובר בציפור אחת. השניה, כלל לא הייתה באופק... "אולי הוא עובד בבית קברות אחר?" שאלה עינב במהלך הג'וגינג השבועי שלנו. "יש רק בית קברות אחד בעיר. ואם הוא כבר גר ולומד כאן מה ההיגיון שיסע לעיר אחרת לחפור קברים?" התנשפתי חזרה. "אני יודעת?... לא מבינה בעסקי קברנות... אולי... " לחשה בפחד. "אולי הוא עובד בלילה." "צריך להיות חתיכת מטורף כדי לחפור קברים בלילה. לא נראה לי..." "את יודעת מה?.. חשבתי על האירוניה..." חייכה עינב. "איזו אירוניה?" שאלתי בלי אוויר. "שאדם שעוסק בתחום המוות לומד את תחום החיים"... באפיסת כוחות צנחתי על הספסל הקרוב קצרת נשימה. עינב המחוייכת המשיכה לקפץ מרגל לרגל ונראתה כאילו אין לה בעיה להסתדר בלי חמצן ליומיים הקרובים. " וואלה. לא חשבתי על זה... הייתי כ"כ עסוקה ברעיון של בית הקברות ששכחתי לגמרי מהמחלקה לביולוגיה..." קראתי פתאום. " יפה. אם לא מצאת אותו בבית קברות- תמצאי אותו במחלקה לביולוגיה!" עלצה עינב. " נשמע כמו משהו לכתוב על דלת השירותים של המחלקה" גיחכתי. חלפו עשרים דקות בדיוק מהרגע בו הנחתי את כף רגלי במחלקה לביולוגיה ועד לרגע בו ראיתי את אהובי בקצה המסדרון משוחח עם חבר. השניים התנהלו באיטיות לכיווני. עשיתי את עצמי מתעניינת בלוח המודעות. "שלום לך". "היי... שלום גם לך... אתה ממש מוכר לי... תזכיר לי מאיפה..." "מהספרייה, הספרים שלנו נפלו בהתנגשות בלתי נמנעת". "וואלה. נכון... אז אתה הקברן..." "מודה באשמה" חייך. " מקצוע די נדיר לסטודנט, לא?" "אני חושב." "אני מתארת לעצמי שזה די קשה לעסוק בזה, במיוחד בחברה שלנו... " " אני דווקא מסתדר... חוץ מכמה עקיצות פה ושם". " נו, סביר להניח שיעקצו אותך, בתחום הזה... זה ממש נדרש..." " כן אה... " הוא חייך. " אולי תרצי להמשיך את השיחה הזאת על כוס קפה? יש לי איזה שעה פנויה". "בשמחה". * * * "הוא מדההההההההההההההההההים" צווחתי אל תוך השפופרת. "קרעת לי את עור התוף, משוגעת! יאללה ספרי הכל!!!" דרשה עינב. "נתקלתי בו במחלקה לביולוגיה. פטפטנו קצת, הוא הציע להמשיך את השיחה בקפיטריה וככה שוחחנו לנו בניחותא איזה שעה. מדהים. הוא כ"כ התעניין בי. במשך שעה שלמה לא הפסקתי לדבר על עצמי. חשבתי שזה יבריח אותו סופית אבל הוא לא ברח. נראה לי שבאמת עיניינתי אותו..." "טלפון?" "וודאי." " שיחקת אותה אחותי..." התמוגגה עינב. " נו, אז חסל סדר בית קברות?" " עדיין לא" נאנחתי. "אני צריכה עוד תצפית אחת לעבודה. המרצה דרש לפחות עשר תצפיות". 'יאללה. עוד שעה ועפתי מפה' התקדמתי קצת לקראת קבוצת המלווים. ושם מקדימה, קצת מנותק מכולם, עמד המתוק שלי... צוף. "היי צוף חמוד" קראתי לעברו שוכחת לרגע מהאנשים ההמומים סביבי. "אז מה? אני תופסת אותך באמצע העבודה?" "נירית???" לחש מזועזע קמעא. "מה את עושה פה? ועל איזה עבודה את מדברת?" " אני עושה תצפיות על טקסי לוויה, כחלק מעבודת הגשה באנתרופולוגיה" השבתי ופתאום קלטתי. "רגע, אם אתה לא כאן לעבודה...אז..אויש... אני ממש מצטערת...לא קישרתי אותך ללוויה הזאת... קרוב משפחה?" " דודה" ענה מהורהר. " מצטערת" חזרתי על עצמי. "למה חשבת שאני כאן לעינייני עבודה?" שאל מתוך הרהוריו. "כי זה מקום העבודה שלך." "סליחה??? מה פתאום?" "אז אולי תגיד לי, חכם גדול, איפה קברנים עובדים אם לא בבית קברות?" צוף שתק קצת, חייך וענה: "במכוורות."