[ליצירה]
שהתחלתי לקרוא היה לי מילה אחת להגיד "מתפתיע"
אבל אז זה קצת השתבש איפה שהוא אין לי מושג מה??.
אהבתי את צורת הכתיבה מענין אפילו משאיר חיוך על השפתיים
[ליצירה]
חמוד, השעיר, לעזאזל, תודה טלי.
וכן נכנסתי בגלל הכותרת, אגב אומרים בחסידות על עמינו- (היהודים, בני יעקב), שלא כעשיו השעיר, שכשהוא מתלכלך, כל הבוץ נדבק בשערו ולא עוזב, אנחנו אין החטאים ממש חלק מאיתנו, כיוון שאנחנו חלקים, מספיק מים חיים שישתפו ונקיים.
אל יאוש יהודים, גם אם פגמתם, תאמינו שאפשר לתקן!
[ליצירה]
מעניין שאותה התחושה עוברת גם אצלי לפעמים כשאני נמצאת במאורע כמו הופעות שבו יש להט נעורים חזקה כאילו שיש משהו רוחני באוויר-אני חושבת על התנ"ך והמאורעות שעמנו הקטן עבר-וחושבת אם יש איזה הקבלה בין העבר להווה.בכל אופן הצלחת להעביר בי תחושת נצחיות מרטיטה..
[ליצירה]
אז ככה:בן אדם....אני מבינה לליבך...
יש לפעמים רגעים שאנו נשברים וכואבים,ויש בדרך משברים אמוניים,אבל צריך לזכור שאם כל הכאב אבא שלך אותך אוהב.הסיטואציה שמתוארת בקטע לגיטימית מאוד.
אתה מתפלל,השאלה אם מתוך רגש כפיה ופחד לקבלת העונש או מתוך רצון לדבר איתו ו"לנהל שיחה"....
מתוך זעקתך ה"אילמת" שקוראת מתוכך אני קולטת דאגה לאמא ודאגה לעצמך,ובכללל דאגה לעם שלך...מה שמבטא ומראה עד כמה אתה רגיש וזה כ"כ מקסים[הרגישות הזאת שיש לך-בך].
שמחתי לקרוא את זה ולהגיב...יום טוב ובהצלחה...
אף פעם לא נצליח להבין את שיקולייו וחשבונותייו של בורא עולם, אבל אנחנו אנשי אמונה ואנחנו יודעים שגם כשקשה אנחנו לא נוותר[במיוחד לא לעצמנו]ולא נכנע...!
שיהיה המון בהצלחה...
[ליצירה]
תגובה לניפ, אורי וכל השאר..
לדעתי פספסתם בגדול!
'כלים' לדעתי בכלל לא התכוון לזלזל, אלא כמו ש'קצת אחרת' אמרה- לנסות להזדהות. וזה בעצם מה שכולנו מנסים לעשות בהקשרים שונים:להתחבר, לא?
אני לא הרגשתי נימת זלזול.לדעתי הוא היטיב לתאר.
ואורי- אני חושבת שאין פה ענין של אשמה. הזכרון הוא דבר חשוב והכרחי, אבל לא בכדי האדם הוא יצור שוכח.(כמה היום מתאבלים, להבדיל אלף אלפי הבדלות, על המליונים שנפטרו ביציאה ממצרים ('חמושים עלו..' ) ?)
[ליצירה]
קשה עדיין
יפה כתבת בפשטות ובתמציתיות אך עדיין אני חושב שאין להשלות את הציבור בדברים לא מורכבים. נכון שכולם פה הגיבו (ובד"כ מגיבים) בצורה די הומוגנית וסוחפת אך נדמה לי שמפאת הזרם נשכח שעולמנו הוא עולם של פרדוקסים.
אני חושב שכדי שאבהיר את הבעייה שלי אני פשוט העתיק שיר מוכר של גדול הזמרים בדורנו לענ"ד, מלחין ומשורר אחד ויחיד:
אני מפנה מקום בפה לנשיקות שלך
מפנה מקום מסביב לשתיקות שלך
מפנה מקום בלב ללחיצות שלך
מפנה מקום בבטן שאוכל לבלוע אותך
אני מפנה מקום בתיבה למכתבים שלך
מפנה מקום בראש לשדים שלך
מפנה מקום בלחי לסטירות שלך
כל כך הרבה מקום ואת בשלך
את בשלך.....את בשלך
כל הרבה מקום את יכולה להישאר לישון
ואם תהייה לגמרי שלי
לא ישאר מקום בשבילי
אני מפנה מקום בארון לבגדים שלך
מפנה מקום באלבום לתמונות שלך
מפנה מקום מול האור לצללית שלך
מפנה מקום בחושך לנשימות שלך
אני מפנה מקום על הכר לשערות שלך
מפנה מקום בפינה לכפכפים שלך
מפנה מקום שאליו אוכל לברוח איתך
כל כך הרבה מקום ואת בשלך
ואת בשלך.....ואת בשלך
כל כך הרבה מקום שכמעט ואי אפשר לנשום
ואם תהייה לגמרי שלי
לא ישאר מקום בשבילי
--------------------------------
הנקודה שלי מתייחסת לפזמון:
"כל כך הרבה מקום שכמעט ואי אפשר לנשום ואם תהייה לגמרי שלי - לא ישאר מקום בשבילי."
נכון שציינת באמור למעלה בסוף הטקסט שלך "ונעלם", אך לא נראה לי שזה הדבר הרצוי. אנו מכירים את המושג "התכללות" מהחסידות אך לפי דעתי מידה זו היא הרסנית וגורמת לחורבן העולם. המידה העדיפה (ואשמח לשמוע אם אני טועה) היא "האחדות". לשמור על ציביון ולקבל כוחות ממה שאנחנו. לא התרפקות וזריקת כל כולנו לעבר שמיא. אנו מצווים לתקן בעולם, לעבוד ולשמור, לעמול קשה, ואין עלינו חובה להיעלם, להיות פסביים. TOO MUCH ענווה היא סוג של גאווה.
וזה לא שאני בעד להדגיש את עוצם ידינו, אלא רק לתת עוד פן, ולשמור על שפיות בעולמנו הנוטה להתכלל באור אינסוף.
[ליצירה]
האם באמת כך ?
השאלה שאני תמיד שואל את עצמי היא האם אנשים מודעים לסכנה שבאור האורות הללו ? האם המחיר שאדם משלם כאשר הוא "יוצא להכיר באור האורות" הוא מחיר שווה ?
נראה לי שהאמירה שלמעלה צריכה גם איזון. עולמנו בנוי על אנשי תיקון (רוב) לבין אנשי אורות (מיעוט) ולפי דעתי כל אדם צריך לחשוב טוב מאוד באיזה מקום הוא שם את עצמו, או באיזה שלב הוא בחיים, ולא לזנק למקום שאיננו שם כי האורות גם בולעים ושואבים אותך למחוזות אפלים ושחורים.
לא בכדי משלי אומר "לב חכם בבית אבל" שאומר שיש מחיר לחוכמה, ולב החכם, המודע, המהרהר על חייו, יהיו תמיד קשורים לעצבות ול"אבל" מסיום. וזה יותר מתחבר לי עם המשפט הפותח את המאמר.
אשמח לתגובה.
[ליצירה]