יליד רוסיה הסובייטית, בישראל מגיל 6, כותב מגיל 8. נשוי ואב לשלושה, פסיכולוג בהתמחות קלינית. כמו בעבר כך גם בהווה מפרסם לעתים יצירות ברשת, עם חלום להגיע באחד הימים לדרגת הנייר.
[ליצירה]
דויד המלך ורבי עקיבא שניהם לא היו במקור מזרע ישראל. דויד סבתא רבתא שלו הייתה רות המואביה, וגם רבי עקיבא, סבו לא היה יהודי.ועל אגריפס (השני?) אמרו בני ישראל: "אחינו אתה, אחינו אתה".
והקדוש ברוך הוא אולי נתן ליהודים תורה ומצוות והם קוברים איפה שמצווה עליהם, אך ברקיע נשמות הגיבורים שלנו כאבני יקר מתנצנצות על כס הכבוד ושם אין גדר.
[ליצירה]
מוסכם. כל זה אכן טוב ויפה, והיעדר הגדרות ברקיע הוא דבר נפלא, אך טענתי היא על חיינו הארציים כאן.
ללא ספק, היהודים קוברים היכן שמצווה עליהם בהתאם לצווי דת משה, שקיבלה משה בצורה זו או אחרת (והויכוח בין הפרשנים עדיין ניטש האם "זו" או "אחרת") מהקדוש ברוך הוא, אך אנו שוכחים את בני זרע ישראל שאינם שייכים לדת משה ואת הגרים, כשהאחרונים אמנם לא מוגדרים כך על-פי ההלכה המקובלת היום, אך במקור היו נחשבים לגרים (ע"ע רות המואבייה שהזכרת), שהרי גֵרים הם בתוך עם ישראל וחולקים אטת חוויותיו עימו - מה שהיה התנאי המקורי להיותו של אדם גר.
אבל הנה, באה לה הבירוקרטיה של היהדות הממוסדת, אשר מניעיה הם פוליטיים-כספיים עם קומץ רוחניות ורגש דתי שבטלים כנראה לא בשישים כי אם בשש מאות, וקובעת כי אנשים שמקורם בזרע ישראל, ושנופלים למען עם ישראל היושב לו בארץ ישראל (מה שלא עושים חלקים נכבדים מאלה שנכללים גם בדת משה בנוסף לעניין הביולוגי) אינם ראויים לבוא בתוך קהל ישראל במותם, ולהיקבר בקבר ישראל.
הרי בקצב הזה חלק נכבד מרבותינו שנתגיירו בדרך זו או אחרת לפני מאות ואלפי שנים היו נקברים גם הם מחוץ לגדר לו חיו ומתו היום...
[ליצירה]
אני משער שזה הצטברות התגובות לכמה וכמה מצבים בחיים שנצפו על-ידי מהצד. שלב שלי בחיים? לא יודע, אולי... זאת אומרת - לעבור שלב עברתי, אבל השיר נכתב הרבה לפני. מה הניע את מה? לה' פתרונים.
[ליצירה]
התפעמתי. בכל דור קם אלטרמן חדש ומתעד את העם שנלחם על חייו ולא נכחד, אבל משלם בדמי בניו.
[ליצירה]
[ליצירה]
שיר מעולה ומרשים. אהבתי עד מאוד את השיר הן מבחינה צורנית והן מבחינת תוכנו, אך עם כל נפלאותיו של משקליו וחרוזיו של השיר, אתמקד ברשותכם בתוכנו החשוב. סוגיית ההקרבה עומדת במוקד השיר. כבר דיברתי בעבר על סוגייה חשובה זו מנקודת ראותו של הפרט: ההקרבה הפנימית היא תנאי להתקדמות של הפרט בכל המישורים, וההקרבה החיצונית מבטאת את האנושיות של הפרט ברמה העליונה שלה. שיר מעולה זה עוסק בנושא ההקרבה החיצונית הן מנק' ראותו של הפרט והן מנק' ראותו של הציבור אליו שייך הפרט. הוא מבקש ללמדנו כי הקורבנות שנתבעו מאיתנו אינם קורבנות שווא. קורבנות קודש אלו הוקרבו בשם מלחמת הטוב ברוע ("כי הרע - נהפך הוא לפסולת), ולטובת המשך קיומו של העם ("במקום בו נקטע - העם לא נקטע").
ואכן, במישור הלאומי אנו חייבים להכיר בחשיבותה העליונה של ההקרבה האישית. כחברה מערבית בעיקרה והטרוגנית מבחינות רבות (מוצא, שפה, דת, דרגת דתיות, מעמד כלכלי ועוד), שבו הפרט מועצם ומוגדר יותר ויותר כיישות בעל זכויות (ופחות בעלת חובות), אנו ניצבים אל מול אתגר ערכי גדול, כאשר מולנו ניצבת חברה מזרחית בעיקרה, הומוגנית מבחינות רבות (מוצא, שפה, דת, דרגת דתיות ועוד) ובעיקר קולקטיבסטית בתפיסתה העצמית.
האינדיבידואליזם של החברה המערבית מתנגד להקרבה. עבורו אין שום מטרה קולקטיבית שמולה נדחים זכויותיו של הפרט, ובראש ובראשונה זכותו לחיים. הקולקטיביזם של החברה המזרחית מוסלמית מקדש את ההקרבה. עבורו חשיבותו של הפרט היא משנית אל מול מטרות העל הקולקטיביות.
אין כל ספק כי אם חפצים חיים אנחנו כחברה וכמדינה יהודית, עלינו ללמוד (מחדש) להקריב, עם כל הכאב הכרוך בכך ברמה האישית. ההקרבה איננה רעיון זר לעם היהודי ולישראלים. זכורים לנו היהודים הרבים שנפלו על קידוש השם בתקופת ימי הביניים, הגיבורים שלחמו במלחמות ישראל בתקופת המקרא, ובראשם שמשון הגיבור שהקריב עצמו מול הפלשתים, הלוחמים שנלחמו בנאצים במסגרות השונות, לוחמי המחתרות והרוגי המלכות, אנשי כוחות הבטחון והמודיעין ובראשם אלי כהן ז"ל, האיש שלנו בדמשק, ולוחמי צה"ל וכוחות הבטחון בכל שנות קיומה של המדינה. התמערבותה של החברה הישראלית עמעמה במידה לא מבוטלת את חשיבותה של ההקרבה והצורך החיוני שלנו בה כחברה חפצת חיים. נדרש אפוא שינוי. כל אבידה היא קשה וכואבת, אבל יש להכיר בכך כי המטרה ראוייה. יש להחזיר להקרבה את מעמדה הראוי בעם ובמדינה.
[ליצירה]
אדיק,
מצד אחד נראה כאילו אתה מנסה לשמור על משקל, מבנה וחריזה, מצד שני יש לי בריחות פה ושם.
עניין נוסף, אתה מנסה להעביר איזה שהוא מסר בתוך התיאור הטבעי, אבל נראה שהלכת קצת לאיבוד בתוך התיאור הטבעי.
ודבר אחרון למה אתה מתמש במטבע של ידעתי ידע, ולא ידע ידעתי שמצלצל יותר טוב באוזן?
א.י.ל
[ליצירה]
מגניב לגמרי! פשוט מצויין! קולח, שוצף וקוצף, ולא שוכח לסתור בחיבה לבני דת משה העוסקים בתורתם. מי ייתן ותמשיכי כך ואפילו עוד יותר טוב! תודה לך.
נ.ב. מסוג הסיפורים שגורמים לך להשראה ורצון לתפוס את העט וגם לכתוב משהו. ושוב תודה.
[ליצירה]
הילד אינו מוטיב. הוא כאן מובא יותר כסמל לעתיד, לתקווה שאולי יבוא יום, ואותה אחת, שלה ניטע גן השיבולים, תחזור לבקר בחוותו של הדובר, ויחסיהם אולי אף ישתנו בכיוון מסויים. יש כאן אפילו תקווה שהם אולי יבנו עתיד משותף, על בסיס אותו "גן שיבולים" סודי ("וגם בגן אולי עוד ישחק הטף"). והרי זה כמעט לא ניתן לויכוח שילד משחק בגן זה משהו חיובי, משהו טוב, משהו שמביא עימו תקווה לעתיד טוב יותר.
מקווה שהבהרתי את הבית האחרון...:)
[ליצירה]
אני מצטרף לשאר התגובות ואומר: 3 השורות האחרונות מיותרות. אל תצטדק. יצא לך אחלה שיר! אהבתי את ההבדל החד שעשית בין "דממה" ל"דומיה", כשהראשונה היא יחסית שלילית ולוחצת, ואילו השניה נותנת מקום לעתיד לבוא, ל"עוד", משאירה שדה חרוש המוכן לזריעה, ואף מהבהבת באור חיובי של תקווה.
[ליצירה]
תודה.
האמת שהשיר נכתב בשתי תקופות שונות, עם הפרש של יותר משנה. עם זאת, לא יכולתי להפרידו, מכיוון שהוא מהווה יחידה אחת ומחשבה אחת.
מסוג המקרים בהם אתה במשך הרבה זמן יודע איך אמור להימשך מה שהתחלת לכתוב, אבל המילים לא יוצאות אל הדף וצריכות זמן כדי להבשיל. משער שהמצב מוכר לך :)
[ליצירה]
מבנה מצויין ומעניין. החריזה מאוד טבעית, לא מחייבת ועם זאת מחזיקה את השיר ומהווה את בסיסו. עבודה טובה!
ומבחינת התוכן - אין לי מה להגיד. פשוט יפייפה וברור, נוגע, ובקוראך את אלו השורות - היד המושטת אל האחות מצטיירת בבירור מול עיניך, נוגעת וסוחטת דמעה.
התהלבתי. מבטיח לחזור ולקרוא שירים נוספים שלך.
שבעס שולם,
אדיק