מעשה בריבה אחת

ואני לא באתי אלא לספר מעשה בריבה אחת ובידידנו ישראל. ויש שאמרו כי מעשה זה של יום- יום הוא. ישראל נער פשוט היה, מתלמידי הגימנסיא אשר בעירנו. שונה היה ישראל משאר החבריא- שלא היה שוחק כשאר הנערים ולא היה משתובב עמם. מהרהר ותוהה היה כל העת, ועיקר עיסוקו בפילוסופיא ובהוויות של קיום. ואף שדרכם של נערים שתרים הם אחר נערות בנות גילם, הוא בדרכו- לא שעה לצחק עימן. וכשם שלא פנה הוא אחריהן, לא פנו הן אחריו. משבא לכלל בגרות, הלך ללמוד בישיבתנו הקדושה והיה טומן ראשו בין ספריו, ומתוך שהיה למד היה עוסק בגפ"ת ובלימודי המחשבה היהודית, והיה עושה שלום בין תלמידי החכמים: מבעל ה"תניא" החסיד, עד לבעל "נפש החיים", הלא הוא ר' חיים מוולוז'ין, מגדולי המתנגדים. והיה ישראל משחיר פניו כשולי קדירה וממית עצמו באהלה של תורה. ועוד שבח יאמר בו, שעניו היה, ועל שכמותו אמר רבי אלעזר: "מאי דכתיב 'לחיו כערוגת הבושם'- אם משים אדם עצמו כערוגה זו שהכל דשין בה וכבושם זה שהכל מתבשמין בה- תלמודו מתקיים". וכך, שוקד היה על תלמודו עד שהגיע לפרקו. משהגיע לפרקו החלו משדכין לו עלמות- חן, אשר הפסוק "כל כבודה בת מלך פנימה" יפה להן. ועם שצנועות היו, לא מצאו חן בעיניו: זו טיפשה היתה, וזו מכוערת היתה, זו גאוותנית ולזו דעות משובשות. ומתוך כך היה מהרהר בליבו על מה ולמה קשה זיווגו של אדם קריעת ים- סוף. ** "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ" אמרו רבותינו, והיה ישראל פונה ללמוד חכמה חיצונית, ויבוא בשערי האוניבערסיטא אשר בעירנו, אך לא מצא שם את מקומו. "חופשיים" היו לרוב, ובנות ישראל לבושות כפריצי הגויים ר"ל. לא ידע ידידנו את נפשו. בוקר קיץ אחד, עת שהחמה עומדת במרום וקופחת על ראשיהם של באי עולם, ראה ריבה אחת פוסעת בין השבילים. והיה ישראל תמה עד כמה שונה היתה משאר נערות. לא גובהה, לא פניה, גם לא דוק-צחוקה שָבוּ את ליבו: משהביט אל תוך עיניה ידע שלו נועדה, והיה נזכר בדברי חז"ל שאמרו כי "כלה שעיניה יפות אין כל גופה צריך בדיקה". והוא, כל כוונתו לשם- שמיים. לא היה יודע ישראל ידידנו מה יעשה. וכי יעשה כמנהג הנערים ויפנה אליה? והלא עיניה מורות כי צדקת היא ויראת שמים נסוכה על פניה. ולכל מקום אליו היה פונה היה רואה אותה ומתענה בנפשו. יום אחד, אמר בדעתו לעשות מעשה. לבש מחלצותיו, ותיקן שערו, ואלמלא בחור היה- היה גם כוחל ופוקס. מה אומר ומה אספר, היה ליבו של שרוליק שלנו פועם בחזקה, ומזיע היה כאילו רדפו שד. יצא מביתו, ושם פעמיו לאוניבערסיטא. תוך שהלך, החל חוכך בדעתו כיצד יפנה אליה: 'התואיל הנערה לשבת עמי בבית הקהוה אשר בקצה הרחוב?' – "לא, אמר לעצמו, וכי אפנה אליה בדברי מליצה, כדמות זו המצוירת בכתבי הסופרים?!". וכך היה מעלה במחשבתו מיני ציורין שונים ומשונים אשר לא עלתה על דעת אדם מעולם. מתוך שהגיע לשערי האוניבערסיטא, נשם נשימה עמוקה (ש"הרי כך יש לעשות, ככתוב בספרים") ונכנס. מכיון שנכנס פקו ברכיו, והיה מדחה כוונתו אשר כיוון בראשונה: פנה לספריה, שוחח עם חבריו וכל כולו אימה ופחד, משל היה עומד לפני מלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו. לפתע ראה ידידנו שרוליק את אותה ריבה והיה מרעד בכל גופו. אמר לעצמו: "אהה שרוליק, נו, מכיוון שטרחת כל כך הרבה, שמא גם תעשה מעשה?" ומשהכיר בכך שגם חריזה חרז חייך לעצמו, ואזר אומץ. התקרב לאותה נערה, רתת כולו, ואמר: "סס...לחי לי, אממ... התואיל העלמה להסב עמי בבית הקהוה הסס...מוך". הביטה עליו אותה ריבה, ותאמר: "הן מחזר אתה עלי וצופה בי כבר ימים, ומדוע זה בוששת, והמתנת כה? והיתה אהבתם גדולה משל יעקב ורחל. ואני לא באתי אלא לספר מעשה בריבה אחת ובידידנו ישראל. ויש שאמרו כי מעשה זה של יום- יום הוא. ** אמנם, התלבטתי קצת איך לסיים את הסיפור. ניתן להוסיף סיומות שונות כגון: "התקרב לאותה נערה, רתת כולו, ואמר: "סס...לחי לי, אממ... התואיל העלמה להסב עמי בבית הקהוה הסס...מוך". א. הביטה עליו אותה ריבה, ותאמר: "צר לי, ידידי, אך מאורשת אני לאיש, וכבר קדמך אחר". או: ב. הביטה עליו אותה ריבה, ותאמר: "תגיד לי, נשרפ'ך פיוז במוח, יאללה, יאללה- טוס לי מהעינים". ועוד ועוד...