מיקי הייתה הראשונה שראתה את המודעה. היא ירדה 17 מדרגות במהירות, דפקה קלושות על דלת העץ החומה המתקלפת עם השלט העתיק "משפחת שטיצמן" התלוי עליה באלכסון, נכנסה ופרצה כרוח סערה לחדרי, שהיה ריק מלבדי ומלבד ארבעת אחיותי ושלושת אחי שרבצו להם בנחת, איש איש ועיסוקו. "תיתי, (קיצור מתהילה. רק מיקי קוראת לי ככה, ומי שרוצה לעצבן אותי) את חייבת לראות משהו". בבת אחת הרימו ארבעת אחיותי ושלושת אחי את ראשיהם איש איש מעיסוקו ופנו להביט במיקי. "רק תיתי", אמרה מיקי וגררה אותי החוצה. נשענו שתינו על דלת העץ החומה המתקלפת, ומיקי הוציאה מכיס חצאיתה שלושה מחקים, נוצה אדומה, חצי ביסקוויט ופתק. "הפתק", אמרה מיקי. "תקראי". קראתי בקול. "לתחרות הסיפור הקצר של הסופרים הצעירים, מוזמנים כל תושבי ירושלים עד גיל 16 לשלוח סיפור קצר, לא יותר מ1200 שורות ולא פחות מ500 שורות. הסיפור יכול להיות על כל נושא שבעולם, ובלבד שיכלול בתוכו מסר חינוכי. תאריך אחרון לשליחת... בלה בלה", אמרתי. "יהיו פרסים?" שאלתי. "למי איכפת פרסים", הוכיחה אותי מיקי. "אנחנו נכתוב סיפור מדהים. אדיר. בעל מסר חינוכי יהודי. סיפור עמוק ומסתורי, עם הרבה גיבורים ועלילה מרתקת". "בואי נתחיל", אמרתי. חדרי הקטנטן עם שלושת אחי וארבעת אחיותי הוצא מכלל אפשרות שימוש, וכך עלינו 17 מדרגות ונכנסנו לביתה של מיקי, לתוך חדרה המרווח, השולחן הגדול וערימת דפים עם שורות. נטלתי דף. "מצויין", עלזה מיקי. "אני אכתיב ואת תכתבי". "שתינו נכתוב", אמרתי. שתיקה של הסכמה מצד מיקי. "נתחיל עם גיבור הסיפור", אמרה מיקי. "מר סמית הזקן". "למה סמית?" שאלתי. "ככה. כי סמית זה שם שמשתמשים בו בסיפורים. תקשיבי לי, ואם תהיינה לך הערות, תאמרי לי אחר כך". הסכמתי. "מר סמית הזקן ישב ליד שולחנו ונזכר בכל", הכתיבה לי מיקי. "יופי. יש לנו שורה אחת. תקשיבי, אנחנו צריכות למתוח כבר בהתחלה את כל הקוראים, ולכן אני רוצה להכניס לסיפור הרבה שמות". "אני רושמת", אמרתי. "הוא נזכר בטים אלן, במוחמד ובמר אילן שדה", אמרה מיקי מתוך ערפילי כתיבה. "הוא גם לא שכח את מר סו יאנג ואת ג'ושוע ברנסדופר. וגם את מייקל רוזמרי ואיתן יהלום. כמו כן, ניצבו מולו גם פניו הבלתי נשכחות של איזידור סמאטילוב"... "מספיק", אמרתי. "יש לנו גיבורים עד סוף כל הדורות". "זהו?" שאלת מיקי באכזבה. "היו לי עוד כמה שמות מחץ, כמו שמשון מורדלוך ואבנר אחישגד...". "זהו להתחלה", ניסיתי לעודד אותה. "התחלה טובה. מה ההמשך?" "עכשיו צריך לתאר את סמית הזקן", אמרה מיקי. " שהקוראים ידעו במה מדובר. תרשמי". ואני רשמתי. "סמית הזקן היה נראה כך", הוכתבתי. "הוא היה קירח, לבש מעיל עור תכול עם כתפיות מכסף ומכנסיים משובצות בגווני האדום". מילמלתי משהו לגבי זה שאיש ודאי לא יוכל להתעלם ממראהו של מר סמית הנ"ל. "לצווארו הייתה עניבה ירוקה", המשיכה מיקי. "נראה לאחרונה באיזור הוול סטריט". "מה הקשר לוול סטריט?" שאלתי. "זה כדי שהם ידעו שהוא קשור לעסקים", אמרה מיקי. "השוק השחור, וכל זה". "שיהיה. צבע עיניים?" שאלתי. "את זה ניתן לקוראים לדמיין לבד", אמרה מיקי. "את לא יכולה להכניס להם תיאור שלם לתוך הפה, בכפית של כסף. שיתאמצו קצת". "טוב", אמרתי. "תמשיכי". "באותו זמן עקב אחרי סמית מר ג'וזף מונטגומרי, שהיה שמנמן, לבוש בחולצה משובצת אדומה ומכנסיים אפורות, עם שפם". "המכנסיים?" שאלתי. "ג'וזף", אמרה מיקי, ואז הביטה בי. "זה התיאור של ג'וזף מהקונדיטוריה", אמרתי. "הפועל הרומני ההוא. את לא יכולה להכניס סתם אנשים אמיתיים לסיפור שלנו". מיקי התחבטה לרגע. "יהיה בסדר", אמרה. "נכתוב בהתחלה שכל השמות והפרטים בדויים וגם שונו, ומי שמוצא קשר בין הדמויות עושה זאת על דעתו בלבד. ועכשיו תמשיכי לכתוב: סמית הזקן הוציא מכיסו את הביפר שלו", הכתיבה מיקי. "הוא הוציא מכיסו גם את האקדח שלו"... מיקי הפסיקה, כוססת את אצבעה. "נו?" שאלתי, מוכנה להמשיך לכתוב. "אני צריכה להיזכר איך קראו לאקדח", אמרה מיקי. רעיון זה היה נראה לי תמוה במקצת, אולם ניסיתי לעזור: "אולי חיים?" שאלתי. "לא, אוף", אמרה מיקי. "לאקדחים יש שמות אחרים, כמו "ואסלאוף 105 " או "מוטסון קצר קנה". "אה", אמרתי. "לא חשוב", אמרה מיקי. "תמשיכי. הוא הוציא מכיסו גם את האקדח שלו, את מכונת ההקלטה, את כדורי הגומי, את תרכובת הרעל, את המיקרופון ואת תיבת הנגינה הסודית". "היה לו כיס גדול", הערתי. מיקי התעלמה. "סמית הזקן ניגש לחלון והחל להרהר בכל חייו שעברו עליו עד עתה. לפתע צלצל הטלפון. זה בשביל הרושם". "הוא ידע שזה בשביל הרושם?" שאלתי, מתאמצת להדביק את קצב ההכתבה המהיר של מיקי. "מי ידע?" היא שאלה. "הזקן. אמרת שהטלפון צילצל בשביל הרושם". "זה בשביל הרושם של הקוראים!! את לא אמורה לכתוב את זה". מחקתי. "הוא הרהר בחייו הקשים", המשיכה מיקי, "וניגש לטלפון. הקול הזר, הצרוד והמחוספס שבקע מהאפרכסת אמר לו "ג'והני, שלוש וחצי, טור שמיני אדום ואות אחת. בעל הצלקת יהיה שם". "מי זה ג'והני?" שאלתי, בעודי מעסה את ידי. "שמו הפרטי של סמית", אמרה מיקי בקצרה. "בסדר", הסכמתי. "ג'והני סמית טרק את הטלפון", הכתיבה מיקי. "הוא בחל בחיי פשע אלה. עתה, לעת זקנתו, לא רצה כסף, ולא רצה מאומה- מלבד לחיות מחדש חיים טובים יותר". מיקי התנשמה. "כמה שורות?" שאלה. "שמונה", ספרתי. "תכתבי בכתב גדול יותר", יעצה לי מיקי. הזכרתי לה שהכתב שלי גדול ממילא, ויותר מארבע מילים אינן נכנסות אצלי בשורה. "לפתע נכנסו לחדר שני בניו של מר סמית הזקן", אמרה מיקי. "אבא", אמר לו בנו הבכור, אורן, "אני רוצה לעזוב את חיי הפשע". "ומה אתה רוצה?" שאל סמית את בנו השני. "אני רוצה גם לעזוב את חיי הפשע", אמר גולן, בנו השני. "אם כך, בני", אמר סמית הזקן, "עוזב גם אני את חיי הפשע"." עיניה של מיקי נגהו, והיא דמתה לרגע, במעט, לסמית הזקן. "תספרי כמה שורות", אמרה. "יחד עם הבס"ד". "שבע עשרה", אמרתי. "נשארו לנו עוד ארבע מאות שמונים ושלוש שורות". אני טובה בחשבון. "זה הסיפור, בעיקרון", אמרה מיקי. "נאריך את זה קצת עם תיאורי שקיעה, את יודעת, כשסמית מסתכל בחלון, ואולי עוד משהו. יהיה בסדר, ואולי בסוף נוציא איזה ספר מכל העניין. הרעיון של כל הסיפור הזה ממש גדול". "מה הרעיון של הסיפור, בעצם?" שאלתי, בעודי מנסה לכתוב מחדש את הסיפור, בכתב יד גדול יותר. "שסמית בחל בחיי הפשע והכסף ורצה להפוך להיות איש טוב וכל זה", אמרה מיקי. "מה יותר חינוכי מזה?" "עם הבנים שלו", אמרתי, ומיקי הסכימה. שיפצנו את הסיפור עוד כחמש דקות, שבסופן הוא היה מוכן לשליחה. מיקי טענה שאף אחד לא סופר שורות, והעיקר הוא המסר שבסיפור. שלחנו אותו. **** בסוף לא זכינו, אבל מה זה משנה. העיקר שסמית ובניו עזבו את חיי הפשע.