אני מבקש את סליחתו של כל מי שהציניות תגעיל אותו. זו לא ציניות, זוהי הזעקה האדישה החורכת את גרוני זה שלוש שנים בדיוק. בבוקר שמעתי בחדשות שאני אמור להיהרג בפיגוע של הערב. סתם ישבתי לי במטבח ואכלתי קורנפלקס, כשקלטתי את הקריין מזכיר את השם "מיכה שטרן" בין חמשת הרוגי הפיגוע שיתקיים הערב בקניון איילון. "אבא, אמא!", צרחתי, "אמרו אותי בחדשות! אני הולך למות הערב!" הורי הגיעו, נרעשים וחיוורים. "לא, זה לא יכול להיות אתה", מלמלה אמי, "בטח לא שמעת טוב". אך אני לא הקשבתי לסוף דבריה, כי כבר דהרתי לעבר המכולת לקנות עיתון. לאורך כל הדרך הביתה העיתון בער בידי, אך לא הרשיתי לעצמי להסתכל בו. רק כשנכנסתי שלפתי אותו לאט מן השקית ופרשתי על השולחן. אחותי הקטנה החלה לבכות. עכשיו כבר לא היה מקום לספק: תמונתי הופיעה בעמוד הראשון בתוך שורה של פרצופים מוקפים במסגרות, שלפתע הזכירו לי את ריבועי הבטון הריקים בבית הקברות, מחכים ליד האנושית שתזין את רעבונם הנצחי, אז יוכלו לסגור את לועם. בדך כלל אני לא קורא את הפרטים שדי חוזרים על עצמם, אך הפעם לגמתי בשקיקה כל אות. ההרוג החמישי, ששמו יותר לפרסום רק מחר, הוא יעקב כתרי, שלמד איתי ביסודי וכבר שנים לא ראיתי אותו. "הי, אני מקווה שלפחות אספיק לומר לו שלום", אמרתי להוריי המרעידים. אבא התעשת ראשון וביקש ממני לבדוק מתי תיערך הלווייתי. "מחר בארבע אחר הצהריים", עניתי לו, "יש זמן לתכנן הכל כמו שצריך". אבי פנה לחדרו. שמעתי אותו מדפדף בספר הטלפונים, אחר כך מתקשר כדי להזמין עבורי מודעת אבל. "שנקטף בדמי ימיו...", נשמע קולו המשתנק לתוך השפופרת. "לא, אבא, אני לא מסכים לזה", הפרעתי לו. "אני רוצה להיות זיכרוני לברכה וזהו, בלי שום נאומים מיותרים". אמי עמדה מאחורי, לוטפת את שערי. "תמיד היית כזה עניו, לא רצית להתבלט", אמרה, ספק לי ספק לעצמה. "די, תשאירי את זה למחר", אמרתי לה בקוצר רוח ועליתי להסתגר בחדרי. נראה שמישהו יגיד לי עכשיו מה לעשות. כעבור כמה דקות הגיעו אלינו הדודים, מוטי וחנה. הם שמעו בחדשות. היממה מורטת העצבים הזו אינה זרה להם, שכן גם הם, רק לפני שנתיים, שמעו בוקר אחד כי הם עומדים לשכול את בנם הבכור בתאונת דרכים. מצד אחד נראה היה שהאסון שלנו זורק אותם לאחור, אל היום הנורא ההוא. מצד שני, היה משהו מנחם בנוכחותם של אנשים שכבר עברו את זה. אמא רצתה בהתחלה שאתקשר לכמה קרובי משפחה להגיד להם שלום. לא הסכמתי. אין לי כוח לזה, אמרתי לה, והיא הבינה. אוף, בדיוק כשעמדתי לסיים את התואר בכלכלה. אילו הייתי יודע מראש, לא הייתי משקיע כל כך הרבה זמן בתואר המטופש הזה. וטוב שיש לי עדיין התרעה של יום אחד: עד לפני שנה, על פיגוע בסדר גודל כזה, של חמישה הרוגים בלב גוש דן, היו מדברים במשך שבוע מראש, עוסקים רק בו. עכשיו מקדישים לאירוע כזה בקושי יום אחד, ועוד מעט בטח גם זה לא יהיה. הטלפון צלצל. התקשרו מאיזה ארגון שמסייע לנפגעי טרור, הם שמעו שאני עומד למות היום בפיגוע ואיכשהו השיגו את המספר. אמרו שהם יכולים לארגן שסאבלימינל והצל יבואו אחר הצהריים לשמח אותי. אמרתי להם תודה, אבל לא. אני רוצה להיות קצת עם עצמי, רגע לפני שעצמי עוזב ומשאיר אותי לבד. רק שלא יציעו לי עכשיו איזו מסיבת סיום. היום חלף במהירות. עזרתי קצת לאבא עם הטיוטה לנאום שיישא על קברי. שוב ניסיתי להניא אותו מלהכניס יותר מדי שבחים ומסרים פוליטיים. זו הלוויה שלי, אמרתי לו, אין לי מילה? אבל אבי התעקש שיש מצלמות וכל זה, ולכן יש לנו אחריות ציבורית, כפי שהוא כינה את זה. הלכתי להתלבש. משהו מכובד אבל מאופק. אף אחד לא הולך לפיגוע שלו בבגדים חגיגיים, אבל מצד שני גם לא כדאי להיראות יותר מדי זרוק. בשבע בערב יצאתי מהבית לעבר הקניון, כמתוכנן. הורי ואחותי נפרדו ממני, הבטיחו להיות חזקים, אבל אני לא רוצה לחשוב מה קרה רגע אחרי שעליתי לאוטובוס. ירדתי בקניון, הסתובבתי בין החנויות ואפילו קניתי דיסק שאהבתי. סתם, שיהיה איתי. את המחבל זיהיתי מיד. כתבו בעיתון שהוא יהיה מחומצן שיער וייראה כמעט נורמלי, אבל עוברים ושבים ייזכרו שהצורה בה הביט לצדדים נראתה מעט חשודה. לרגע תהיתי מה הוא הרגיש כששמע בחדשות, ב'קול פלשתין' או מה שלא יהיה, שהוא הולך לבצע הערב פיגוע התאבדות. אחר כך נזכרתי שכבר חודשיים אין להם רדיו. צה"ל הוריד איזה משדר ברמאללה, ולכן בטח רק מחר בבוקר המחבל ובני משפחתו יידעו שהוא המתאבד מהקניון.