אתמול, כשישבנו יחד באחת הקפיטריות היותר אהובות עלינו באוניברסיטה, חבויות קצת, שלא בכוונה, מאחורי עמוד רחב, (את שתית דיאט קולה. אני בהפגנת מרדנות, שאחר כך הצטערתי עליה, כרגיל, שתיתי מיץ אפרסקים עתיר קלוריות) הצבעת עליו. "זה הוא", לחשת. "זה שסיפרתי לך, את זוכרת?" למען האמת - לא ממש. היו יותר מידי "הוא-ים" כאלה בשנתיים שבהן אנחנו לומדות יחד. הסתכלתי עליו. נראה בחור סימפטי, חיוך חמוד. "למה זה תמיד קורה לי?" קוננת "זה כל כך מביך, כל כך לא נעים, נמא---ס לי..." השתתפתי בצערך, כמו תמיד. ניחמתי אותך קצת, לא נורא, יש דברים יותר גרועים... באיזשהו מקום הזדהתי איתך יותר ממה שאת חושבת. כלומר - עם החלק האחרון של הדברים: נמאס לי. הגיע הזמן שאומר לך את הדברים בפירוש, בצורה לא משתמעת לשתי פנים, ונראה לי שהדברים נאמרים גם בשמן של עוד כמה בנות, שכמוני, (ובשונה ממך) משתייכות לאלו ש -איך לומר? - "יופיין אינו ידוע", אם מותר לי להוציא ציטוט מהקשרו. אנחנו אמנם חברות, וחברות בנויה על שיתוף ועל הקשבה, אבל בשלב הזה של החיים יש נושא, שאני מקווה שתסלחי לי אם אבקש להוציא אותו מחוץ לתחום. אני לא רוצה לשמוע על צרותייך בתחום הדייטים. לא יפה מצידי, לא נחמד. מודה. אבל אני לא רוצה, וחברות בנויה גם על התחשבות. אני פשוט לא מצליחה להזדהות איתך מעומק ליבי כשאת שוב מוצפת בעשרות הצעות, ואין לך זמן ולא בא לך, לא כששוב האומלל התורן שזרקת לא מפסיק לשלוח לך הודעות s.m.s, ולא כשהתברר לך שעוד ידיד, שבאמת באמת לא חשבת ולא ידעת, ולא העלית על דעתך, בעצם כל הזמן הזה חשב עלייך בכיוונים קצת שונים... ------------------------------------------------- שלא תיעלבי חלילה: אין לי ספק שהמצב באמת קשה לך. את כנה לחלוטין, אני יודעת, ובטוחה שאכן כואב לך לפגוע באנשים, ושאת לא נהנית מכל הסיפור. בסה"כ, גם את, כמוני, רוצה למצוא את האחד, וכמו כולנו עוברת דרך לא פשוטה. אלא ש - לי, הקצת יותר מאותגרת חיצונית, יש בעיות אחרות. ואני, בעצם, למרות החברות, לא שיתפתי אותך עד היום. לא במבחר המאוד מצומצם של ההצעות המגיעות אלי לא בשדכנית ההיא, שניגשה אלי בבית כנסת בשבת, והציעה בחור "דווקא מאוד מוצלח" (ככה היא אמרה, לא אני), כיסא גלגלים, מגמגם, מבוגר ממני בחמש עשרה שנה, קצת בעיות ראיה - "לא משהו רציני." לא במבט הזה, המבט של הרגע הראשון בפגישה הראשונה, שאומר בבירור "אוי לא", ואת יודעת שזו גם הפגישה האחרונה... לא שיתפתי אותך, כי איכשהו הרגשתי, שעם כל הקירבה והקשר, בתחום הזה של החיים, הבעיות שלנו קצת שונות. יום אחד, כשכל זה יהיה מאחורינו, בטח נפתח את זה מחדש, ואז אוכל לספר לך, ונצחק על הכל (זה קצת חסר עכשיו, אם להודות על האמת, בסה"כ, חוש הומור שלך הוא נפלא, וללא ספק היה גורם לחלק מהדברים להיראות פחות טרגיים). כרגע, אם לא אכפת לך, אני מעדיפה לעבור את זה בלעדייך. והסיפורים שלך, לא מעודדים אותי. ולא נעים לי להודות, אבל גם כשאת בוכה - וכשאת בוכה, מה לעשות, את עדיין יפה - אני לפעמים טיפ-טיפה מקנאת. אני יודעת שזה טיפשי, כי הרי רע לך עכשיו, זה ברור, אבל עדיין - רע לך בדרך שבה לי עוד אף פעם לא היה רע, ומהמקום שבו אני נמצאת, הסיפור שלך, אם מסתכלים עליו באופן אובייקטיבי, ולא דרך הדמעות שלך - לא נראה כל כך טרגי... סליחה אם זה נשמע קצת אגואיסטי, זה לא היה בכוונה. חשוב לי שתביני, שאנחנו באמת חברות טובות, ואני שמחה לדבר איתך, לשמוע אותך ולהיות שם בשבילך, באלף ואחד תחומים ובעיות שתרצי לשתף אותי. אני לא מקנאת בך בדרך כלל, באמת שלא. טוב לי עם מה שאני, וגם עם מה שאת. רק נושא אחד - הייתי רוצה שירד מסדר היום שלנו. אם לנסח את זה באופן קצת פחות סימפטי - תהיי יפה ותשתקי. כלומר, בנושא אחד, כשאת מדברת איתי. תודה וסליחה.