[ליצירה]
תפארת האמונה
מרגישים אמונה בשיר . אתה כותב כי עוד מעת תהיה שלכת ואחר כך יבואו גשמים ושדותינו יניבו יבול . חשבתי כי אפשר לקחת את זה בכיוון של דרך המחשבה היהודית הספוגה באמונה באל. לעשות מזה משל . להגיד כי למרות שהולכת להיות תקופה לא טובה (שאתה קראת לה שלכת) , דווקא אז המבחן הגדול של המאמין. אז הוא צריך להתחזק, להאמין באל הגדול, כי יבואו גשמים והשלכת תהפך לשדות עם יבול ותבוא עלינו שנה טובה ונצא מהצרות אמן
[ליצירה]
למשה בן אבי שלום.
תודה על תגובתך לשירי "שנה טובה". האסוציציה שלך לראות את השיר כמשל מוצאת חן בעיני ואני מסכים ש-"שנה טובה" יכולה להיות מיועדת לכיוונים רבים. מקובל עליי הכוון שאתה נתת לו. האמת היא שהייתי פעם חקלאי,
ואיחלתי לעובדי האדמה ברכת שמים שהם זקוקים לה מדי שנה. השלכת בברכה זו היא לציון התקופה בשנה שבה "הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע" בתקווה ליבולים: "בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו". מכל מקום עוררת בי מחשבה שעובדי האדמה הם משל לתקוות העם לעתיד טוב. שוב תודה ציף ציף
[ליצירה]
תודה לתגובה
רציתי להגיד תודה רבה על תגובתך על השיר שלי עזוב הכול חבר שיר שמחתי ללמוד ממכך על חרוזים תהיה בקשר תמשיך להיכנס לשירי ואני לשירך ותהיה בקשר
אגב שירך שנה טובה יפה מאוד ומראה רעננות לשנה החדשה
[ליצירה]
ליצחק שלי וזיוה גל שלום,
אני מתנצל שלא הגבתי על התייחסותכם המלבבת לשירי זה. הוא אכן נכתב מכל הלב על-ידי בנשמה עובד אדמה שהייתי בצעירותו. ותודה מכל הלב לתגובתכם.
ציף ציף מעל הרציף
(העיכוב בתשובתי היה כיוון שלאחרונה חשתי שפירסום השירים והתגובות באתר משתהה. אני שלחתי "יצירות" גם בשמות בדויים שלי והם לא פורסמו וכמובן שלא קבלתי עליהם תגובות. עיכוב זה קצת "מוציא את הרוח מהמפרשים". נקווה לשינוי).
[ליצירה]
געגוע לגעגוע?
זה מתחיל פשוט - מישהו מוצא שריד ישן ונתקף געגוע לעבר המפואר, שאותו מהללים באגדות נפעמות.
זה ממשיך בהתלהבות ורצון עז להשיב את הרוח הקדומה. אין ספק שהשיר העצוב נכתב ברגש כן ועמוק יותר מכל השירים המהוללים. אין ספק גם שהיה פחות מרגש מהם, בדיוק משום כך.
זה מידרדר לאיבוד עשתונות וכשלון מרפה-ידיים. כי האתגר היה רב מדי, אפילו ליוצרים הקדומים אליהם הוא נושא את עיניו.
זה נגמר במשיכת כתפיים וכניעה. עוד יוצר המדמה שלעולם לא יגיע לקרסולי הענקים שעל תהילתם הוא מתרפק. אך אין הוא יודע, ואין הוא חש, שכך בדיוק צומחות האגדות.
יום יבוא, ציף ציף, אני ואתה כבר לא נדע (דרך מצויינת עבורי להתחמק משאלות 'מתי? הן הבטחת!'), ואת השיר הזה יקראו תלמידים פעורי עיניים ויקנאו במרירות בשפעת מילותיך. אחד מהם אולי יכתוב שמצא בחדר של סבא מקלדת מאובקת, כזו שפעם חיברו למחשב, וניסה לכתוב שיר עצוב.
מי יתן...
[ליצירה]
לאסף שלום,
תודה רבה עלתגובתך המפורטת, והניתוח המעמיק של שיר קצר, שכנראה מכיל השראה. אשמח לקבל את תגובותיך בעתיד (גם בקורת, הערות והצעות לתיקונים) :)
ציף-ציף
[ליצירה]
אילו היו לך אוזנים, הייתי אומר לך בפשטות:
א ל ה ד ב ר י ה ס ת ה
אבל אין לך אוזניים יש לך רק פה גדול. לכן אתה ממשיך לטחון ולירוק לכל עבר, ואפילו לא מתייחס לאנשים שעדיין לא נמאס להם להגיב לארס שמפיקים "שיריך".
אני מעריץ את עורכי האתר שעדיין מרשים לעצמם לפרסם את כל דברי הבלע שלך. אני במקומם הייתי מסביר לך שאתר יצירה איננו במה להסתה. אבל אתה בין כה וכה לא תשמע, והדרך היחידה היא לסתום לך את הפה ולהעיף אותך מהאתר.
[ליצירה]
מצלול פאתוס,
אתה מכיר את המושג הלוגי פרדוקס?
דמוקרטיה היא לגיתימית בתנאי שלא משליטים דיקטטורה בעזרת בחירות "דמוקרטיות". אחת הדוגמאות הבולטות היא עלית היטלר לשלטון (ברוב של 30% וטימטומם של הינדנבורג וצ'מברלין).
כל הדיקטטורות הקומוניסטיות נקראו בפי מחולליהם: "דמוקרטיות עממיות".
גם ליברליזציה כלולה בקטגוריה הזאת. חופש דיבור אינו חופש ההשמצה. להגיד באופן וולגרי ש-"עם קבלת התארים הכל נראה אותו חרא!" זה לא ליברליזציה. זה ניבול פה. להגיד: "טימטום ציוני" ע"י אדם שהציונות הביאה אותו ארצה, ולהוסיף לזה: "מדינת ישראל היא זָרָא", למי שקורא לעצמו "ירושלמי" זה לא ליברליזציה. בשם הליברליזציה אתה יכול לחוות את דעתך לתיקון תהליכים לא רצויים בחברה בה אתה חי, אבל אינך יכול לפסול את קיומך. שום בעל-חיים לא יכול לטרוף את עצמו. ראינו כבר מהפכות של חלכאים ונדכאים שהפכו כלי שרת בידי עריצים שחיסלו את נתיניהם. שבענו מכל הצביעות הזאת שהחלה בליברליזציה, המשיכה ב-"סתימת פיות" ונגמרה ברצח עם.
[ליצירה]
[ליצירה]
אם מישהו היה מודד את גודל הרוע ואת גודל החמלה היה רואה כמה הרוע היה מתגמד מול החמלה. כמה הרבה חברים, רופאים, הורים, סבים, חנוונים, סתם אנשים מהישוב. העולם מלא חמלה.
אבל, כותרות העיתונים והתחקירים בטלביזיה נוברים באשפות ושולפים את כל הרוע, ומגישים לנו את העיסה של הרוע, תחת הכותרת: "זכות הציבור לדעת". האם לא זכאי הציבור לדעת, על גמילות חסדים, ומתן בסתר, והתנדבות לעזרה לנזקקים, וסתם מעשים טובים. מי דואג לזכות הציבור לדעת את הטוב.
אך, אולי, הרוע נובע גם מעצמינו: אנחנו אוהבים שערוריות וסקופים והתעללות ורצח במועדונים; והתקשורת מספקת את הסחורה.
איך לשנות תופעה מדאיגה זו? אינני יודע ! אבל אני משתדל להסתכל גם מסביבי ולא רק לקרוא כותרות בעיתונים בעת שתית הקפה של הבוקר.
אלישע (אחר)
[ליצירה]
אני מנסה להדביק אותך, וכשאני עובר על פניך אני רואה שאין תחנות ואין רכבות וכל הכרטיסים אזלו. אנחנו פה עם כל המארות, ונשארנו כדי לתקוע יתד באדמה המקוללת הזאת, ולחשוב מה נכפה עלינו ומה הבאנו על עצמנו. אנחנו דור חסר נביאים בשער. נקוה שאי פעם ההיסטוריה תחזור, אבל אחרת.
[ליצירה]
תודה למגיבות כנפי שחר ואמילי, וכל מה שכתבתן: "דבר דבור על אופניו" ומקובל עלי.
א. אצלי גם בקורת מתקבלת בברכה כי ממנה אני לומד הכי הרבה.
ב. כשכתבתי את זה, הייתי מודע שזה לא שיר ולכן קראתי לזה "קטע". זה יצא בחרוזים, אבל חרוזים לא הופכים את זה לשירה.
ג. הכוונה שלי היתה לתאר סיטואציה, שאני נפגש איתה יום יום, שאנשים, שמלחתחילה מקטינים מערך עצמם (בעיקר בגלל גילם) , ודוחים כל הצעה להתחבר לקידמה הטכנולוגית, מוצאים את עצמם לפתע עם צורך נפשי להתמודד עם הנושא ואז הם מגלים שהם "לא כל-כך זקנים", ושעם מאמץ קטן גם הם יכולים להפיק תועלת. הניב של "בעל כרחם" הוא בלשון סגי נהור.
ד. אני כשלעצמי, הצלחתי להביא אנשים מ-"הדור הישן" להשתמש במדיה, וגילו את האפשרויות הגלומות בה, ונעשו "מכורים"
אני מקווה שכעת אני יותר ברור
[ליצירה]
ישי, סלח על הבוטות שלי, אבל אני רוצה להוסיף עוד בית לשיר כדי שיהיה מאוזן:
"פעם כשהיה לנו הצידוק לגרש ערבי מביתו ולהתיישב במקומו היתה לנו מספיק שחצנות".
נכון שהם גרמו זאת לעצמם אבל הם קיימים ולא נוכל להתעלם מהם אפילו אם הם צריכים להתחלק איתנו ב-:ארץ המובטחת".
אינני אוהב נוסטלגיה, כי היא לוקחת אל אותי למחוזות שרצוי לשכוח, הייתי שם עוד לפני שהדור הקודם לך היה. אני רוצה להתחיל דף חדש.
[ליצירה]
שיר נוגה ובעל משמעות עמוקה. כתוב היטב, אולי אחד השירים הטובים ביותר שנכתבו באתר.
אינני יודע אם התכונת גם לכך, אבל אני מוצא בשיר הזה בין השיטין גם כוונה לעתידנות. ארצות הברית רדומה, בדידה ומנוכרת. הממשל מאמין שאם הוא יחתום על פיסת נייר, חוזה עם אחמניג'ד, יבוא שלום על העולם. כבר היינו בסרט הזה: הסכם היטלר - צ'מברלין, הסכם מולוטוב - ריבנטרופ. ארצות הברית מעולם לא הבינה את המנטליות של הרודנים והאנטישמיים, ונדמה לה שפיסת נייר תרגיע אותם.