שוב יום זיכרון, שוב מחשבות שחורות ולב אפור, שוב אני יושב כאן וכותב, שוב מבואס ונדכה.

כבר כמעט שנתיים עברו ושום דבר לא השתנה, החיים כרגיל, התחושה אותה תחושה.

כבר שנתיים שהוא מחוץ לספירה, אנחנו התקדמנו ורק הוא נשאר, קטן וצנום בדיוק כמו שאני זוכר אותו, מאז אותה הפעם האחרונה...

היה מוזר לחזור לחדר ולפנות לו את הציוד,

היה מוזר ללכת אליו הביתה, והוא לא שם.

היה מוזר לעשות פגישת צוות, ואחד חסר,

יהיה מוזר לתכנן חיים, והוא כבר לא.

אנחנו כאן והוא שם, אנחנו שם והוא כאן, הוא עוצר אנחנו בתנועה.

יהי זכרו ברוך, זה מה שנשאר...